דרך חוקיך קיב

ותמימות ישראל שקבלו התורה. לכן נרמז מ"ז בת' עד"ש המליך ת' בח"ן. והנה צורת כל דבר הוא החן שבו כי החומר אין לו חן כ"א הצורה. וכן האמורים של הקרבן שהם בחי' צורה שלו כנ"ל הוא החן של הקרבן. והמליך בו אות ת' הרומז תמימות מבלי מום כמו שהי' בקבלת תורה תמימה ע"י אות ת' וכמ"ש באודר"ע הנ"ל. וכן ברא שבת בשנה בח"ן כמ"ש בסה"ק כי שבת שלימוי דכולהו. לכן נרמז מצוה זו באות ת' מן השב"ת שהמליך ת' בח"ן שבת שהם האמורים חן הקרבן חן שבת: לקדשו רצא ל שלא יזרק דם בע"מ במזבח שנאמר ומעוך וכתות כו' לא תקריבו לה'. בחי' כ' ג"כ להכשיר המחשבה. וי"ל ג"כ בזה דבא מצוה בפ"ע על הזריקה לפי שהוא סוף ד' עבודות ועיקר הכפרה הוא הדם המכפר כי הדם הוא בנפש יכפר ודם בהמה נגד דם האדם החוטא אשר ראוי הי' להשפיך דמו וחיותו וניתן כופר נפשו. ויש לרמוז באות ל' הרומז לב כי כל הדמים עולים אל הלב ומקבלים משם חיות ומתפשטים אח"כ בכל האברים כי לב הוא מלך לכולם והנה אם יש מום בבעה"ח מיד מרגיש הלב ויש בו חיות בחסרון ומום. וכן נשלח דם עכור במום לכל האברים. לכן אסור לזרוק מדם בע"מ במזבח כי נתקלקל מחשבת וקדושת הלב כי הכל הוא נגד האדם המקריב אבר כנגד אבר והעיקר הוא הלב כי רחמנא לבא בעי ואשר מום בו. ע"י הדם חוזר המום גם אל הלב. ונרמז באות ל מן לקדשו שצריך לקדש הלב שהוא עבודת זריקת הדם. לכן אסור לזרוק דם בע"מ והבן: רצב ק שלא לסרס שום בעל חי שנ' ובארצכם לא תעשו. בחי' כ' לפי שהש"י רוצה בקיום עולם ושלמותן להיות פרים ורבים והמסרס קץ במעשה הבורא עכ"ד ויש לרמוז מ"ז באות ק' עפ"י מ"ש בזו"ח שיר השירים קוף רומז אל הנחש כקוף בפני ב"א. ובזוה"ק תרומה דף קנ"ב ק' לא מתיישבא כלל בדוכתי' וסימנך איש לשון בל יכון בארץ עכ"ד. הרי ק' רומז סט"א שהוא בסוד אל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ועוד רומז ק' קדוש כמ"ש בגמרא. והנה אנחנו הדבקים בבחי' הקדושה כנרמז מל"ת זו בק' מן לקדש"ו הנה אסור לנו לסרס, שהוא בסט"א בקוף דלהון. וכן עד"ש בזוהר ק' לא מתיישבא והוא משום דאין בה בסט"א ענין ישוב העולם שהוא ע"י הפרי' ורבי' רק בחי' חורבן עולם מבלי ישוב: לא כן עם ה' מחזיקים בתורה הנאמר בה לשבת יצרה ע"צ החבור ותרבי' וישוב ותוכן דברי אוצה"ח שכל הנבראים טהורים וטמאים כולם מעשה הקב"ה אך הטמאים שרשם בגבורה שמאל ועדיין לא נתבררו לכן נאחז בהם הקליפה אבל לעתיד יהי' הכל מתוקן לכן אסור לסרס אף כלב כי יחליש שרשו מהקדושה ועתיד להטהר והקליפה כעת אל אחר אסתרס ועתיד להתבטל לגמרי ונרמז מ"ז באות ק' שהקוף מורה אל הנחש כקו"ף בפני ב"א. ודע כי אין פ"ו אלא בכח א"ס והקליפה אין בה ענין זה עכ"ד ה"ק: רצג ד שלא להקריב קרבן עכו"ם בעל מום שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו כו' מכל אלה בחי' כ' משים דהוא בזיון קדשים ע"כ והרדב"ז כ' שהבע"מ אינו לרצון לפני ה' ע"כ. ור"ל אף שהקרבן הוא של עכו"ם ולא שייך טעמים דקרבן ישראל שבא לטהר המחשבה ולכפר ולהמשיך החסדים ותבע"מ הוא מדה"ד. מ"מ הוא בזיון לקדשים עצמם. גם הוא נגד רצונו ית"ש כמו שכתב הירצך כו'. ונרמז באות ד דלית וחסרון והשחתה. ועוד רומז דל"ת לביהמ"ק שהוא דלת ותרעא דמלכא ואין כבוד לביהמ"ק ולקדשים להקריב שם דל השלימות. ועוד רומז דל"ת ר"ת לך דומי' תהלה. ור"ל אף שהשבח ותהלה הוא תמיד לרצון לפני הש"י זה דוקא אם התהלות המה מן אדם השלם וביראה וענות לב בשלימות. אבל אם אין כ"כ בשלימות הן ע"י האדם הן ע"י ערך התהלה עצמה אז לך דומי' תהלה. וכן הענין בקרבנות אם אינם בשלימותן טוב יותר ההעדר שלא להקריב כי התפלות והזבחים שוים הם כמשארז"ל תפלות כנגד תמידין תקנו. ותו"ד אוצה"ח כי העכו"ם אינם פועלים בקרבן רק במלכות דעשי' שהוא דל"ה והיא נגלית אל הקליפות שהם דחילא אחרא והעכו"ם מעלין אותם הכוחות ע"י הקרבן להטוב דעשיה לכן המקריב בע"מ דנכרי אדרבא גורם פגם בדלת הזאת כי שם אחיזה להקליפות כי מצא מין את מינו כי כן כל מום הוא פגום מסט"א ר"ל: רצד ש שיהי' כל קרבן בן שמונת ימים לא פחות ואז יוכל להקריבו שנאמר שור או כשב כו' ומיום השמיני והלאה יו צה לקרבן אשה לה'. בחינוך כ' שנצטוינו להיות פעולת הדברים שמהם הכשר מצוה שלימה בכל כחו ומשלמות הקרבן שיהי' בן שמונת ימים עכ"ד. ומהר"ם כ' שכן בחר בשמיני לאות ברית מילה וטמ"ז לפי שלכלובי הלידה והטומאה אין כח לגרשן כ"א שבת ק' וז"ש לא יראה פני עד שיראה פני המטרוניתא תחלה לכן רצה שיעבור שבוע ואחר כך יראה לשמו עכ"ד. ובזוה"ק והי'