דרך המלך (חוידנובסקי) צט

נגמר הדין דמ"ו איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא למאי נ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה (דבזיון לקרוביו כפירש"י והתוס') ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה, ע"ש וקשה למה לא אמרי' עוד נ"מ בעבד ויהיה הנפקא מינה להיפוך כמו בהאיבעיא דהספידא אי יקרא דחיי או דשכבי דאמרו התם נ"מ דאמר לא תספדוהו לההוא גברא (אי יקרא דשכבי צייתינן ליה ואי יקרא דחיי לא צייתינן ליה) א"נ לאפוקי מיורשין היכא דלא אמר מידי והיורשין אמרי לא ניחא לן (אי יקרא דשכבי לא צייתינן להו ואי יקרא דחיי צייתינן להו) הכי נמי הו"ל למימר אי נמי בעבד דאי אמרת משום בזיונא הא לית ליה דעבד אין לו חייס וא"צ קבורה ואי אמרת משום כפרה עבד נמי בר כפרה הוא כיון דחייב עכ"פ במצות כאשה כדאמרינן בחנוגה בחגיגה ד"ד וכן איתא בב"ב דף ד' שאני עבדא דאיחייב במצות דע"כ צריך לומר במצות תשובה דליכא למימר במצות בנין בהמ"ק דהא מ"ע שהז"ג הוא כדאיתא בשבועות דף טו וכן אמרי' בב"ק דפ"ח ורבנן אחיו הוא במצות וצריך קבורה ומדלא קאמר הגמ' הנ"מ בעבד מבואר דבעבד לית דין קבורה כלל, והטעם נבאר בעזה"י לקמן. וכן יש להוכיח דכן הוא שיטת התוס' דעבד א"צ קבורה דהקשו בב"ק דף י' למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסוהמ"ק דמת אסור בהנאה דדרשי' גז"ש שם שם מעגלה טרופה ואי משום שהשער מותר ה"נ שער שור פסוהמ"ק מותר ואפ''ה כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו ותי' דשור ולא אדם איצטריך לעבד ועכו"ם דההוא שרי בהנאה ע"ש וקשה נהי דעבד ועכו"ם שרי בהנאה מטעם דמת אסור בהנאה דרשי' גז"ש שם שם מעגלה ערופה ובעינן דומיא דמרים אבל איך אפשר ליהנות מעבד הא צריך קבורה וממילא איכא איסורא דבל תלין ואסור להשהותו ואין בין מיתה לקבורה אלא זמן מועט ועל הנאה מועטת כזו בודאי לא שייך לומר דהמת שלו כמו שער, ואפי' אם נאמר דהלנת המת הוא כמו הלנת פעולת שכיר דאינו עובר אלא עד בקר ראשון כדאמרי' בב"מ ק"י וכ"פ הרמב"ם בפ' י"א מה' שכירות הלכה ה' א"כ לפ"ז יש תקנה לרבו לקוברו ולהוציאו אח"כ ליהנות בו כיון דמותר בהנאה ועל לא תלין אינו עובר אח"כ אבל דא טקא נהי דעל לא תלין לא יעבור כיון שקברו פעם אחת וההיא דיבמות דע"ט התם בדלא קברו אבל עכ"פ מחויב לקוברו מטעם עשה דכי קבור תקברנו כמבואר מדברי הרמב"ם פט"ו מה' סנהדרין ה"ח ובפ"ד מה' אבל ה"ז דמלבד הל"ת דלא תלין איכא עשה כי קבור תקברנו וכ"כ הסמ"ג בעשין ק"ד מ"ע לקבור כל הרוגי כ"ד ביום הריגה שנאמר כי קבור תקברנו ביום ההוא ושנינו בפ' נגמה"ד שה''ה בכל המתים אלא ודאי מוכח דשיטת התוס' נמי דעבד א"צ קבורה מן הדין, וכן משמע מהא דאיתא בטור יורה דעה סי' מש"ד המחותך ומסורס והנפלים ובן ח' וכן בן ט' מת, והעכו"ם והעבדים אין מתעסקין עמהן להספד וללוות אבל צורכי קבורה מתעסקין עמהן ומדכללינהו לעבדים עם עכו"ם מבואר בהדיא דאין צריכין קבורה מדינא כמו בעכו"ם דאינו אלא מפני דרכי שלום כדאיתא בגיטין ב"א וביו"ד סי' שס"ז ועיי' בט"ז יו"ד סי' קנא אות ט' ובזה ניחא לן הא דאמרי' בסוף מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלם וקא חשיב שם מהי"ד דאין מלינין בה את המת ולכולהו יהיב טעמא בר ממלינין את המת דזהו גמרא ופירש"י מסורת היא בידינו ואין טעם לדבר דלכאורה זה תמוה דהא איסור דבל תלין הוי לאו השוה בכל המקומות ומה זה ירושלם דנקיט ומה זה גמרא דקאמר והלא כתוב הדר הוא בתוה"ק לא תלין וכו' דילפינן מיני' בסנהדרין דמ"ו דהמלין את המת עובר בל"ת ולפמ"ש אתי שפיר דנוכל לומר דמיירי בעבד שאין צריך קבורה מדינא וליתא גביה איסור דבל תלין אפ"ה בירושלם אסור ואין טעם לדבר, הגם דאינה ראי' הכרחית דאיכא למימר דאפי' הלינו לכבודו אסור בירושלם דבכה"ג ליתא איסור דבל תלין כדאיתא בסנהדרין שם או באופן דמת אביו של חתן וכו' דמכניסין את המת לחדר וכו' כדאיתא בפ"ק דכתובות דף ד' דבכה"ג מותר להלינו ולקוברו למחר כמו שכתב הרא"ש והר"י בפ' אלו מגלחין סי' נון ע"ש או בהרוגי מלכות דהמלך מותר להלין הרוגיו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' מלכים ה"י והחתם סופר באו"ח סי' ר"ח הביא מקור טהור לדברי הרמב"ם מדאמר יהוא פקדו את הארורה הזאת וקברוה דבלא"ה היה רשאי להלינה בלא קבורה. ודפח"ת אפ"ה מאן דמוקי בעבד לא משתבש. וכן נראה לנו להוכיח דכן הוא שיטת רש"י והרמב"ם דכתב בפ' כ"ז מה' מכירה ה"ח האומר לחבירו ראש עבד זה או ראש חמור זה אני מוכר לך ה"ז מכר חציו וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו א"ל יד עבד זה או יד חמור זה אני מוכר לך