דרך המלך (חוידנובסקי) צח

נשך אפ''ה כיון דלא משמע לאינשי שיהא בזה איסור דאורייתא לא מפסלי בהכי א"כ דבריהם סתרי למה שכתבו בפ' ז"ב דכ"ה גבי חמסן דאינו פסול אלא מדרבנן דהקשו וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד ותו' דלא תחמד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחימוד כלל והקשו עוד דהא אמרי' בפ"ק דב"מ לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דוקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי ותי' דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת. דמבואר מדבריהם דהיכא דלא משמע לאינשי איסורא בכך אפ"ה מיפסל מה"ח והא דקוברי המת צ"ל משום דמצוה קא עבדי ושוב מצאתי דכבר קדמוני בקושיא זו המ"ל בפ"ד מה' מלוה ולוה אות ו' ע"ש שהאריך בזה כדרכו בקודש וכן מצאתי בשו"ת נחלת דוד סי' כג דהקשה מסתירת דבריהם ולא בא לכלל ישוב. אבל לפמ"ש אתי שפיר לדינא (אף דדוחק להעמיד כן בדבריהם) דגבי חמסן מוכרח התוס' לומר כן דכן הוא האמת דאם בשביל טעות היה לנו להכשירם לגמרי וכאמור ובזה מיושב נמי דברי הסמ"ע ז"ל דבחו"מ סי' לד סעיף יג אות לב כתב גבי חמסן שנותן הדמים אינו עובר בלא תחמוד משום דכן האמת ובסי' נב בחו"מ כתב גבי לא תשימון עליו נשך משום דלא משמע לאינשי וכו' וכפמ"ש אין שום סתירה לדבריו ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה להחמדה והתאוה שנתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח כמ"ש הרמב"ם סוף ה' מלכים כדי שנהיה פנויים בתורה ובחכמתה ועי"ז נזכה לחיי העוה"ב אמן סלה ודוק. סימן כז ה' אבל. צפה צפיתי ברמב"ם פי"ב מה' אבל ה' י"ב דכתב העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה ואין אומרין עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך. (מקורו הטהור והקדש מסוף פ"ב דברכות ע"ש). צריך אני להודיע מה דנסתפקתי זי"ר אם עבד כנעני או ש"כ צריכין קבורה כמו כל א' מישראל כיון דעכ"פ חייבין במצוות כאשה, וכן משמע מהגמ' דאין עומדין עליהן בשורה וכו' וזה היה לאחר הקבורה כמו שפירש"י בסופ"ג דברכות וברפ"ב דסנהדרין, אבל באמת אין לנו ראיה דהוא מתורת חיוב דאפשר לומר דכן נהגו לקבור אפי' עבדים דכן מצינו בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב ובתוספתא דאהלות פט"ז ובכתובות דף כ"א התלוליות הקרובות לעיר טמאות מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ומוכי שחין זרועותיהם דהתם ודאי נהגו ולא מתורת חיוב לשיטת הגהמ"יי פ"א מה' מילה דנפל א"צ קבורה ועי' ב"ב ד"כ תוד"ה אתיא אימא. וגם אבר מן אדם חי א"צ קבורה מדינא כמו שהוכיח בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"א מן הא דאמרו בב"ק דפ"ה דכסיפא ליה מילתא למישקל מבשרו ולשדייה לכלבים ואף כשאני לעצמי מסופקני מאד בדינו של השבו"י דאי אמרת דאבר א"צ קבורה א"כ תקשי הא דאמרי' בסוטה ה' ובנזיר מ"ג לה יטמא אבל לא מטמא לאבריה למה צריך קרא למעט דלא יטמא כהן לאברים כיון דא"צ קבורה פשיטא דאסור לטמאות ע"ז דהרי הכהן אינו מטמא אלא לצורך קבורה כמ"ש התוס' בפסחים ט' ד''ה בשפחתו ובנדה ט"ו ד''ה ובא כהן ואף לשיטת הרמב"ן ודעמי' הובא ביו"ד סי' שע"ג דאפי' שלא לצורך קבורה נמי מטמא ומצוה ליטמא זה דוקא במת הצריך קבורה מותר לטמאות אף במידי דלא שייך לקבורה גופא, אבל במידי דא"צ קבורה בעצם דאפשר לשדייה לכלבים מהיכא תיסק אדעתין לומר דכהן יטמא ע"ז דצריך קרא למעט דכה"ג כתבו התוס' בשבת קל"ה ד''ה ולא ספק ע"ש ויותר תגדל התימא לשיטת ר"י בירושלמי רפ"ז דנזיר דס"ל כשם שאדם מטמא על עצם כשעורה מאביו כך מיטמא על אמ''ה מאביו אבל לשיטת השבו"י אבר אצ"ק וצריך לומר לדידי' מוכה שחין וכו' בתורת מנהג, וכן להגהמ''יי שהנשים קוברות נפליהן דכן נהגו א"כ אפשר לומר בעבד נמי כן נהגו לקבור אבל לא בתורת חיוב ודין, ואדרבה נ''ל דעבד אין צריך קבורה דאיתא בפ'