דרך המלך (חוידנובסקי) צד

יבמות קיד ב"ק כח ב"מ דף ל סנהדרין עג שבועות ד"ל עירובין טז ואפי' באיסור דרבנן כדמוכח בעירובין סג וכ"כ התוס' בברכות לא ובשבת ד"ג היינו דוקא באופן דעושה האיסור או דאנן סהדי דיעשה האיסור אבל כ"ז דאין לנו ידים מוכיחות אין זה בכלל אפרושי מאיסורא דמצינו אפי' במסית שאמר אלך ואעבוד פטור דמימלך ולא עביד כדאיתא בסנהדרין דס"א (ועיי' כתובות עב תוד"ה אי) ועיי' ברכות כ"ב באחד שתבע אשה לדבר עבירה אמרה לו ריקא יש לך מ"ס מיד פירש וכן בב"ק מא רב אשי אמר אומדנא לאו כלום היא והא דאמרי' (סנהדרין עג) הרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו וכתבו התוס' שם משום אפרושי מאיסורא ע"ש אף דהתם לא עשה עדיין שום איסור בפועל צריך לומר דהתם נמי אנן סהדי דיעבור דממעשה הרדיפה אנו רואין זאת דיצרו תקפו ולא יפרוש וכסברא הזאת כתבו התוס' בחולין דף לט ובזבחים ד"י (ועיי' שבת ד' תוד"ה קודם) גבי השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעכו"ם דחייב מיתה הקשו התוס' האיך נהרג דילמא מימלך ולא זריק דם ותי' דהכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק ע"ש. ובהנחה זו אפשר לישב קושית הגאון ארצות החיים ז"ל הא דאמרי' (בברכות לא) דשמואל מורה הלכה בפ"ר היה דלשיטת הרמב"ם דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה אסור ולוקין ע"ז מפני האבנט שהוא כלאים א"כ הו"ל לאפרושי מאיסורא ומותר להורות בפני רבו דשחיטה בזר כשרה ולא הוי עבודה כלל והיא באמת קושיא עצומה הראו' אליו ולפמ"ש ניחא וראי' לדברינו דאפרושי מאיסורא הוא דוקא דאנן סהדי דיתעביד איסורא ומדחזנהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט לאו ראי' היא כלל דיעשו איסור דאולי ב"כ וב"כ נזכרו ויעלה על לבם הדין קרא דוהקריבו וכו' דשחיטה בזר כשרה דכהנים ת"ח הן כדאיתא בשבת דף כ ובעירובין קב ע"ש בפירש"י. היוצא לנו מדברינו דלא שייך אפרושי מאיסורא אלא בכה"ג דעובר או דאנן סהדי שיעבור וכיון דכן הוא אינו רשאי להעיד עם הפסול כדי שלא ישבע לשקר משום כמה דלא חשיד אשבועתא לא נוכל לומר דאנן סהדי דישבע לשקר וממילא לא הוי בכלל ואביזרי' דהשבת אבידה דאפשר שיודה ולא ישבע לשקר. ויותר מזה נראה לי אפילו בכהי גוונא דברור לנו כשמש בצהרים דישבע לשקר אפ"ה אסור להצטרף עם פסול כדי להוציא מהבע"ד קשה ואף דאיכא משום השבת אבידה ואפרושי מאיסורא כיון דתוה"ק אמרה אל תשת רשע עד וכפירש"י והרמב"ם דפירושם נאמנו עלינו עד מאוד דאפי' העדות אמת אסרה תורה אין אומרים חטא בשביל שיזכה חבירך כדאמרי' בשבת דף ד ובקידושין דף נה ובמנחות דמ''ח ובתוספתא דחלה פ"ק הגם דאמרי' בעירובין דל"ב דשיטת כבי דניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא ולא נעביד ע"ה איסורא רבה התם שאני כמ"ש ועי' פסחים פח חגיגה ב ב"ב יג בתוס' שם שוב מצאתי בברכי יוסף חו"מ סי' יח דהביא בשם מהריט"ץ ז"ל על הא דאיתא בחו"מ סי' כח ס"ג דאם עכו"ם תובע לישראל וישראל יודע עדות לעכו"ם ואין עד אלא הוא והעכו''ם תובעו שיעיד לו במקום שדיני העכו"ם לחייב ממון עפ"י ע"א דאסור להעיד ומשמתין אותו הקשה הברכי יוסף אמאי משמתין לימא האי סהדא אנא בקושטא ידענא דהאי ישראל חייב לעכו"ם וממ"נ אי אתא בב"ד דישראל ואיהו לא בעי לאשתבועי לשקרא ושלים לעכו"ם השתא נמי לא אפסדתיה ואי איהו הוה משתבע לשקרא דטבא לי' עבדי ליה שיפרע ולא ישבע לשקר וכתב מהריט"ץ ז"ל שפירש בזה דכיון דהתורה לא. האמינתו ואינו חייב אלא שבועה יניח לו לשבע לשקר ואין לו להתחכם על בוראו. הרי מבואר כמו שכתבתי ואמרי' ליה מאי דאיפקדת איבעי למעבד אין עליך אלא לחייב שבועה ותו לא ועי' גיטין דף ד' תוד"ה מודה. והשתא דזכינו לזה היכא דהעידו עדים על דבר שאסור ואף דבאמת מותר אסור אף למי שיודע האמת אפי' בחדרי חדרים כמו שהוכחנו לעיל נראה לאיש ת"י כמוני היכא דנתברר הדבר דשקר העידו בודאי חייבין לשלם מטעם דינא דגרמי היכא דהפסידו הדבר לגמרי כגון נתנסך יינך דאסור בהנאה או דהעידו דהאילנות בתוך ג"ש דערלה והיה מוכרח לשורפן והיין לקוברן כדאיתא בסוף תמורה ואפי' היכא דהדבר בעין ויצא לו מזה הפסד הרבה חייבין לשלם כדין עדים זוממים ונ"מ בזמה"ז בתפס דמהני ושוב מצאתי בקצוה"ח סי' לח ס"ק ד' דכתב בהדיא בשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים אע"ג דבקרא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין