דרך המלך (חוידנובסקי) צג

(ביבמות קיג ובכתובות דפ"ו ובגיטין דמ"ט) דיותר ממה וכו' היינו רק דרך נשואין אבל לא בזנות וכמו כן כתב החוות דעת הא דאמרו תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים שמא מחמת חימוד ראתה דם (יומא יח יבמות לז נדה סו) היינו דוקא בחימוד של נשואין שחימוד גדול יש לה במה שיקרא לה שם נשואה שיותר ממה שהאיש רוצה וכו' אבל לא לביאה של זנות ומישב בזה קושית הט"ז ביו"ד סי' קצב מתמר ורות ע"ש ועיי' ברכות כב דלענ"ד משם ראי' גדולה לדברי החוו"ד ז"ל ועי' בדו"ח בחלק הכתבים דק"ט אלא על כרחך אנו צריכין לומר דעד אחד אין בכחו לפסול אינש להוציא מחזקתו אפי' מדרבנן וכמש"ל בסי' טז בשם גדולי הפוסקים ז"ל ואפי' אם ת"ל דהא דאמרו (בשבועות ד"ל) דעד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו היינו שיודע שיש עליו עדים כשרים שהוא גזלן ופסול לעדות דבכה"ג ודאי הוא פסול באמת אבל הא נמי ליתא דאין לפסול עדות הכשר בשבילו כ"ז שלא העידו עליו בב"ד ונודע פסולו לב"ד דהלא תוספתא ערוכה היא רפ"ב דכתובות ובפ"ו דסנהדרין עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר לרחק ולקרב לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו בדאין אנו הרי אלו נאמנין וא"כ איך אפשר לפסול בשבילן עדות הכשר כל זמן שלא אמרו בב"ד של ג' דהוא פסול דהא יכולין לחזור בהן ועיי' גיטין מז בפירש"י ד"ה ואכיל איסורא וכדול"יז כתב החוות דעת סי' קפה הא דכתב הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ה"ו דהיכא דאמר ע"א חלב כליות הוא זה ובא אחד ואכלו לוקה היינו כשהגיד בב"ד דאם הגיד חוץ לב"ד כיון די"ל מבודה הייתי הוי התראת ספק ואין לוקין כמ"ש הרמ"א בתשובה סי' ב' ומסתמא דגמ' ומסתימת הרמב"ם משמע אפי' דהעדים בצד אסתן דלא יבואו לעולם אפ"ה אסור להצטרף עם עד פסול אף דאינו נפסל בשבילו והד"ק הש"ך לדוכתא. אמנם לפי מה שביארנו ניחא היטב דלא עדיפא מעדים שהעידו שנתנסך יינך שאסור אף למי שיודע דלא כן הוא אפי' בצנעא כמו שהוכחנו בראיות ברורות מהש"ס דה"נ אף שיודע האמת דחייב מ"מ כיון דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ואסור להוציא ממון עפ"י ע"א בפרהסיא אסור נמי בצנעא היכא דלא נודע לב"ד פסולו ואף דהתם אינו אלא מדרבנן היינו משום דאינו נוגע אלא על עצמו ובשרו אבל הכא דגורם להב"ד שלא ידעו מרשעו להוציא ממון עפ"י ע"א נגד דין התורה אין בו משום זרות אם נאמר דכך כונת הכתוב אל תשת רשע עד אפי' שהעדות אמת כמ"ש הרמב"ם (ועי' יבמות סג גבי רב את לא תעביד הכי וכו') ואין זה בכלל השבת אבידה כיון דע"א מחייב שבועה אפשר דיודה ולא ישבע לשקר ואפי' דברור שישבע לשקר ג"כ אסור להוציא ממון ע''י תחבולות רשע ועד פסול כיון דאסור מה"ת אין לנו להתחכם בתחבולות רשע לקיים מצות השבת אבידה ואין זה בכלל אפרושי מאיסורא כיון דיודע האיסור ומתכוין למרוד בה כדמוכח בב"ק סט בד"א בשביעית דהפקר נינהו אבל וכו' דלכאורה קשה הא מחויבים אנו להפרישם מאיסור וכי משום דעברי על איסור גזל מותרים לאכול דבר איסור א"ו כונת הגמ' כיון דחשוד במזיד לעבור על איסור גזל חשוד נמי על שאר איסורים ואין בזה משום אפרושי מאיסורא כיון דהוא מזיד. והא דאיתא בדמאי פ"ג משנה ה' וכן הוא בש"ס גיטין ד"ם ובחולין ד"ו הנותן לשכנתו עסה מעשר את שהוא נותן לה וכו' אעפ"י דהיא עושה במזיד התם שאני כיון דהוא בעצמו נותן לה דכה"ג חילקו התוס' בעירובין לב בד"ה ולא ע"ש ואפי' את"ל דגם במזיד איכא הדין דאנו מצווים להפרישו מאיסור כדמוכח בר"פ המניח בעבדא גנבא ע"ש ובעירובין סג גבי רבינא וכו' וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ג מה' ת"ת ה"ג דכתב להפריש מן האיסור אפי' בפני רבו מותר להורות כיצד כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו יש לו להפרישו ולומר לו דבר זה אסור ואפי' בפני רבו. וכ"א בשו"ע יו"ד סי' רמב סעי' יא וההיא דמרובה דארשב"ג בד"א בשביעית וכו' צריך לומר דהתם לאו מטעם מזיד הוא דהא הרמב"ם ג"כ פוסק כן בפ"ט מה' מעשר שני ה"ז דמציינין דוקא בשעת השמיטה שיד הכל שוה. ואיהו ס"ל דלאפרושי מאיסורא הוא ג"כ במזיד וסתרי פסקי הרמב"ם אהדדי אלא התם שאני כמ"ש הרמב"ם בפי' להמשנה פ"ה דמעשר שני מ"א דאין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבא לידי מכשול לפי שעון הגזלנות יותר גדול הא לא"ה מחויב להפרישו אפילו שעושה במזיד (ועיי' בפ"ג דדמאי מ"ה) אפ"ה נראה להתולעת יעקב דאסור להעיד בשביל לאפרושי מאיסורא דהיינו שלא ישבע לשקר דעד כאן לא אמרי' דהחיוב על כל א' מישראל להפריש חבירו מאיסור כדאיתא בש"ס ברכות לא עירובין ס"ג