דרך המלך (חוידנובסקי) צב

וכ"כ התוס' בב"ב ד"מ וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' מכירה ה"ט בקנין דא"צ בפני עדים שלא הצריכה תורה עדים בד"מ אלא לכופר ועיי' בחו"מ סי' קפט ובסי' קצה בסמ"ע אות ד ואדרבא הסברא נותנת דמצוה עביד משום אפרושי מאיסורי ומצות השבת אבידה ועי' בשער משפט סי' כח ס"ק ב דכתב בשם הרמב"ם והרא"ה דהלאו דלא תעמוד על דם רעך הוא ג"כ בענין ממון אם אפשר להציל וא"כ אמאי לא יצטרף עד כשר עם עד פסול להציל עשוק מיד עושקו ואי משום דאסור להוציא ממון עפ"י ע"א היינו דלא נתנה התורה נאמנות לעד אחד להוציא ממון על פיו אבל היכא דיודע דהענין אמת וא"צ לנאמנות העד למה לא יוציא ממון בעדותו ואדרבה מצוה עביד וכאמור. ואין לומר דמש"ה אסור דגורם להב"ד שאינם יודעים דהמעשה הוא אמת שיוציאו ממון עפ"י ע"א נגד הדין המפורש בתורה עפ"י שנים עדים יקום דבר הא לאו כלום היא דהב"ד לא עשו שום איסור דהא לא ידעו ברשעו והוציאו ממון עפ"י שנים עדים כדת של תורה ואי משום דסוף סוף עפ"י האמת הוציאו ממון עפ"י ע"א דהשני פסול לעדות. אבל הרי אמת אחרת כנגדה דכן הוא האמת דמחויב לשלם לחבירו וכל מה שהוציאו עפ"י דין היה. ומה שתי' הש"ך משום דעדות הכשר נתבטל ג"כ בשביל הפסול אף כי דבר גדול דיבר הכהן גדול ז"ל אבל לענ"ד יש לדון בדבריו דהא הרמב"ם סתמא קאמר אפי' שלא ראו ביחד דלא נתבטל עדות הכשרים בשביל הפסולים כדאיתא בחו"מ סי' לו וכ"כ הש"ך גופא שם ס"ק כי ועוד דאפילו אם ראו ביחד אין שום סברא דנפסל עדות הכשר בשביל הפסול כל זמן שלא ידוע רשעו ופסולו לב"ד עפ"י עדים כשרים ומה שע"א יודע שהוא רשע לאו כלום היא דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כתיב כדאיתא בשבועות ד"מ ואינו נאמן אפילו אם בא לב"ד והעיד עליו שהוא פסול דאינו אלא כמוציא שם רע כדאיתא בפסחים קיג ובירושלמי סנהדרין פרק ו ה"ג ובהגמ"יי פ"ה מה' עדות ובשו"ע חושן משפט סי' כח ס"א ברמ"א שם. ואפשר דבכה"ג עדותו כשר ג"כ כמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' עדות ה"ב לענין עדות ובפ"ב מה' טוען ונטען ה"ג לענין שבועה דאין אדם נפסל לעדות ולשבועה עד שיבואו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד על השבועה ושעבר עבירה שנפסל בה אעפ"י שחוששין לו ואין ראוי לעשותו עד בתחילה אם נתחייב שבועה משביעין אותו וכ"א בחו"מ סי' לד סכ"ה ובסי' צב ס"ה וע"ש בש"ך ובנתה"מ דכתבו דאין מוסרין לו עדות לכתחילה אבל אם כבר שמע מחויב להעיד ופשיטא דעדותו כשר ואין שום סברא לחלק בין מודה מפי עצמו להעדאת ע"א דבשניהם אינם נאמנים מה"ת דמה לי דאינו נאמן מטעם קורבא או מטעם דלא יקום ע"א באיש וכו'. ושוב מצאתי בברכי יוסף חו"מ סי' לד ד"כ אין אדם נפסל עפ"י עצמו משמע דוקא עפ"י שנים עדים אבל עפ"י ע"א לא מפסיל אפילו מדרבנן וכ"כ גדולי הפוסקים. ע"ש וכנ"ל להביא ראי' ממה שכתב הרמב"ם בפ' כד מה' אישות הלכה יז דאם הודה לו שזנתה תצא בלא כתובה ולפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא ע"י גלגול וע"ש במ"מ דכ' בשם הר"י מיגש ז"ל דכתב וז"ל ובודאי אם יש שם ע"א מן הדין הוא שתשבע להכחיש עת העד (ע"ש בכ"מ ובמ"ל שם) וכן נפסק להלכה באהע"ז סי' קטו ס"ז כהרמב"ם ושיטת רוב הפוסקים דהבא על הערוה פסול לעדות מה"ת כרב ששת בסנהדין דכ''ו ועי' באהע"ז סי' מב סעי' ה בחלקת מחוקק שם ס"ק יד ועי' בנמוק"י פ' ז"ב שם דכתב דדעת הגאונים ז"ל הא דמכשר רב נחמן בבא על הערוה אע"ג דאית בי' לאו חמור ומפורש משום דסבר כרבא דבעי' רשע דחמס והא לאו רשע דחמס הוא וכהאי גונא כתבו התוס' ביבמות כה ד"ה אין וכו' ואם כן לפי מה דקי"ל כאביי דלא בעי' רשע דחמס כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' עדות ה"ג וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' לד בודאי הלכה כרב ששת דהבא על הערוה פסול לעדות (ועיין בחו"מ סי' לד סכ"ה ברמ"א ובסמ"ע ס"ק ד מ"ש בשם הב"י) וקי"ל דכל שפסול לעדות פסול לשבועה דכל הנהו דחשיב בסנהדרין כ"ה בפסולי עדות פסולין לשבועה כדאיתא בש"ס שבועות דמ"ה ועיי' ב"מ ה' ותפ"ל דהו"ל רועה ובתוס' שם ד"ה בלא דמי וכן איתא בהדיא להלכה בחו"מ סי' צב סעי"ג א"כ לפ"ז קשה מה דכתבו הר"י מיגש והרמב"ם היכא דאיכא ע"א שזנתה משביעין אותה דגם להרמב"ם משביעין אותה ע"י גלגול הא פסולה לשבועה ע"י ע"א שזנתה ואפשר דאפי' לרב נחמן פסולה דעד כאן לא קאמר רב נחמן הבא על הערוה כשר לעדות משום דיצרו תוקפו כמ"ש הריף בפ' ז"ב והתוס' שם ד"ה החשוד מה דלגבי אשה לא שייך זה כ"כ כדאיתא בכתובות דף סד הגם דאמרו