דרך המלך (חוידנובסקי) צ

ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אעפ"י שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו ואצ"ל עד כשר שיודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע. מקורו טהור שבועות ד"ל. פניתי לראות בשו"ע חו"מ סי' לד וראיתי כי הש"ך ז"ל כתב צע"ג בדין זה שהוא רחוק מסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול ואי לאו רש"י והרמב"ם והטור הייתי מפרש הגמ' דלענין להצטרף לכתחילה לראות העדות ואפשר דרש"י ורמב"ם וכו' מיירי שאין העדות מועיל רק כשהם שנים אעפ"י שהענין הוא אמת כגון עידי קידושין וכו' וכגון המוכר שדהו בעדים דאינו גובה ממשעבדי אלא דוקא כשמכרו לו בפני שנים עדים אבל בפני ע"א לא אעפ''י שהענין אמת (דעדים מפקי לקלא) או אפשר דמיירי כפשוטו ויש לקרב הדין אל הסברא דכיון דקיי"ל דג' עדים שהעידו ונמצא א' מהן קאו"פ בטלה כל העדות כולה אף שנשארו ב' עדים כשרים מ"מ נזה"כ הוא כשיש עד א' פסול בטלה כל העדות א"כ ה"נ ואעפ"י שהענין אמת גזה"כ הוא כיון שיש עד פסול העדות בטלה ואסור להעיד עמו. ולדעתי נראה לומר בדעת הרמב"ם באופן אחר ומקודם נחקור חקירה אחת וזה תוארה ב' שבאו והעידו על דבר אחד שהוא אסור מה"ת כגון נתנסך יינך דבעי' דוקא בעדים כמבואר ביו"ד סי' קכז דדוקא אם הוא בידו נאמן ע"א כמפורש בש"ס (גיטין נד סנהדרין דף ל) אבל לא"ה להוציא מחזקת היתר בעינן ב' עדים כמו בד"מ. והבעלים יודעים ברור דשקר העידו מהו שיאכל או שיהנה מהדבר ההוא בצנעא או שיאכיל לאחרים דלא ידעו מהעדאת עדים לגמרי מי אמרי' דדמי להא דאמרו (בשבת דס"ד קמו ביצה ט עבודה זרה יב) כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור וה"נ כיון דבפרהסיא בודאי אסור מפני העדאת עדים א"כ אסור לו להנות אפי' בצנעא לעצמו וכש"כ לאחרים דעובר על לפ"ע ועיי' ע"ז כב בתוס' שם דמילתא דאסור מדרבנן עובר ג"כ על לפני עור וכו' או דלמא יש לחלק ולומר היכא דאסרו משום מראית עין הוא איסור גמור מדבריהם ויש לו עיקר בדאורייתא כדמשמע בתוספתא פאה פ''א ובגמ' שבת דף כג מש"ה שפיר אמרי' משום לא פלוג דאסור אפי' בחדרי חדרים לאפוקי הכא מה דאסרו בשקר יסודו ובכזיב בלדתו סברא לומר דבצנעא מותר ומתוך זה אפשר ג"כ להסתפק היכא דנתברר הדבר ששקר העידו כגון שהוזמו אח"כ אם חייבין לשלם כדין כל עדי הזמה ונ"מ אפי' בזמן הזה דהיכא דהוציאו ממון ע"פ חייבין לשלם אפי' בלא תפיסה או דלמא פטורים דיכולין לומר לא באנו לאוסרו אלא בפרהסיא כיון דהבע"ד בעצמו היה יודע דמותר הדבר ההוא והיה לו להנות בענין דלא יודע לאיש דכדול"ז אמרי' בסנהדרין מא ע"ש או אפשר אפי' אם אמרי' דבצנעא נמי אסור אפ"ה פטורים העדים דהיכי שייך לחייבם בהזמה אע"ג דנאמנים מתורת עדות כיון דאין בזה רק נאמנות ואיסורים וממילא נפקע ממון חבירו אם כן סברא גדולה לומר דלא שייך בזה הזמה כלל. והנה בהשקפה ראשונה אמרתי לפשוט להיתר בצנעא מתשובת רמ"א סי' ב והובא בט"ז יר"ד סי' קפה מעשה באשה אחת שילדה ג"פ בחודש השמיני וחוששת שעין הרע גורם לה ורצתה להסתיר עיבורה מב"ב ושכונתה והסכים בעלה שתאמר טמאה אני בתתילת עיבורה כדי להסתיר עיבורה ונשאל רמ"א ז"ל אם בעלה מותר לבא עליה בסתר בשביל שהוחזקה נדה בשכנותיה והשיב להתיר א"כ הכי נמי בנ"ד כיון דבעצם היתר גמור הוא רק דהעולם חושבין זה לאיסור מותר בחשאי אבל שוב ראיתי דיש לחלק דהתם הם בעצמם עשו החזקת איסור שאמרו לכל שפרסה נדה לפיכך מדידעו בעצמן שרק בערמה עשו כן והחזיקו האיסור בשקר ולהכי מותרין זה לזה מה שאין כן בנ"ד דהוחזק האיסור עפ"י ד"ת דנתנה נאמנות לעדים ועל פיהן יקום דבר א"כ אפשר לומר הגם דיודע ברור דשקר ענה פיהם מ"מ לא גרע מדבר שאסרו חכמים מפני מ"ע דאסור אפי' בחד"ה. ושוב ראיתי דזה גמ' ערוכה כריתות יב דגרסי' התם אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפי' שנים מכחישין אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר"י אומר נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש אמר רב נחמן הלכה כר"י אמר ר' יוסף לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ופירש"י לא אמר ר"י שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם מבואר דלר"מ היכא דאין נאמן נגד ב' עדים אסור אפי' בינו לבין עצמו וכל שכן דאסור לאחרים אפי' דיודע באמת דסהדי שיקרי נינהו ועי' במס' גרים פ"א ה"ט וברפ"ח דטהרות בר"ש מ"ש התוספתא מחלוקת ת"ק ור"ע