דרך המלך (חוידנובסקי) ט

מהא (דמכות כ"ב ב"ק ל"ב) דהוסיף לו רצועה אחת ומוקי לה התם דטעה דיינא במנין דחייב שב"ד גלות אף שהיה שוגג. דאי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפי' לדבר עבירה א"כ שליח בי"ד אמאי גולה כיון דבי"ד משלחו ואע"ג דהמשלח נמי לא ידע וכדמוכח מתוס' קידושין (מב) שהקשו למה לי קרא גבי מעילה דמשלח מעל תיפוק ליה דשליח לא ידע אע"ג דהתם המשלח לא ידע א"ו דאפי' בשוגג נמי אשלד"ע ומש"ה שליח ב"ד גולה ואע"ג דבגניבה אם השליח שוגג ודאי פטור השליח היינו משום דבגניבה אינו מחייב בשוגג אבל גלות חייב על השוגג והשליח הוא דחייב וסיים וזה ראי' ברורה והנה בהשקפה ראשונה רציתי לומר דהרמב"ם מיירי באופן דעשו לו בשכר דידו כיד בע"הב הוא כדאמרינן בפ"ק דב"מ ד"י דכה"ג כתב הש''ך בחו"מ סי' קה לענין תופס לבע''ח במקום שחב לאחרים דלא מהני אף בעשה שליח מ"מ אם שכרו מהני משום דיד פועל כיד בע"הב דמי וכן ראיתי במח"א ה' שלוחין סי' יא שהעלה שם דישראל העושה מעקה ע"י פועל עכו"ם דיברך עליו מטעם דפועל גופו קנוי לבעה"ב ואף דאין שליחות לעכ''ום והביא ג"כ ראיה מההיא דב"מ דף י עלה דאמרי' המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לבעה"ב אלמא המגביה מציאה לחברו קנה חברו ומשני שאני פועל דידו כיד בעה"ב. וכן כתב הגאון רי"ט אלגזי ה' בכורות להרמב"ן פ"ד סי' נא. אבל שוב ראיתי דז"א דלענין אשלד"ע ליכא נפקותא בזה אפי' בשכר נמי אמרי' אשלד"ע כמבואר בר"פ הכונס דהשוכר עדות שקר פטור מדיני אדם דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דמ"ש ע"ש וכ"כ הסמ"ע והש"ך בחו"מ סי' לב ע"ש וכן מפורש יוצא מפירש"י ב"ק נג דגם בפועל אמרי' אשלד"ע ע"ש בד"ה נפל לפניו מקול הכרייה וכו' וכן מצאתי בשטמ"ק שם בשם מהר"ם ז"ל דכתב האי כורה דפטור במרויח הבור וממעט הבלתו הוא דמיירי ומש"ה פטור בין שהוא שכירו של בע"הב בין שהוא עושה מעצמו אבל כורהו ומעמיק שהוא מרבה הבל בבור ונפל שם השור ומת משלם הכורה מחצה בין שהוא עושה מעצמו דכורה אחר כורה בכה"ג משלם כיון דהוה בור עשרה מעיקרא ואתא הוא והוסיף ביה וה"ה הכי נמי אם הוא שכירו של בעל הבור כיון דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה משלם השכיר מחצה כיון שהוסיף בו הבל בחפירתו. אף דמצאתי אח"כ במחנה אפרים ה' שותפות סי' ח' דהעלה להלכה דבשכיר וכן בשותפין משום דנעשו שכירים זה לזה לא אמרי' אשלד"ע דכפועל דמי וידו כיד בעל הבית כדאיתא בפ"ק דב"מ וכן באפוטרופוס של עניים כיון דכיד עניים הוא אין אומרים בזה אשלד"ע. אבל לענ"ד א"א לומר כן כדמוכח מכל מה שהבאתי בי"א ותמה אקרא על המח"א ז"ל איך העלים עיניו מכל זה דמבואר דגם בשכירות אשלד"ע וכ"כ המאירי הובא בשטמ"ק ר"פ הכונס. וא"כ הדקו"ל על הרמב"ם ושוב מצאתי בס' החינוך פ' יתרו מצוה כז דכתב תמיה אני על הרמב"ם ז"ל שכתב שאין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשותם שהרי מצוה משלח הוא וקי"ל משלח פטור (ומסתמא כונתו מטעם דאין שליח לדבר עבירה). ותבט עיני בס' כתר המלך דכתב גם כן ודבריו תמוהין דהאיך מצינו זה דאם אחד עושה מעשה בשליחות אחר יהיה נחשב כאלו הוא עושה מעשה בידים והרי במס' מכות (דף כו) אמר אחד המקיף וא' הניקף לוקה ומוקי לה כר' יהודה דס"ל לאו שאב"מ לוקין עליו או במסייע וד"ה אבל מה שעשה מעשה בשליחותו אינו נחשב מעשה להמשלחו ונכנס בפירצה דחוקה דהכא לא מטעם שליחות חייב רק החיוב מאמירת פיו ואמירתו עם האומן לעשות לו העכו"ם שהמשלח בעצמו גומר הדבר בעשיית הע"ז. אבל באמת אינני רואה שום ישוב בדבריו דאיזהו מעשה יש כאן להמשלח אם גומר הדבר בעשיית העכו"ם דאף לר"י דס"ל דחסמה בקול לוקה משום דעקימת שפתיו הוי מעשה (ב"מ ד"ו) אפ"ה ס"ל בשבועות ( דכ"א) דהנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם דהו"ל לאו שאב"מ וצריך לומר כמ"ש התוס' בב"מ שם דדוקא בההיא דהחוסם קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה משום דבדיבוריה קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה ע"ש אבל הכא איזה מעשה נעשתה כאן בדיבורו הלא אפי' פועל יכל לחזור אפי' בחצי יום (ב"ק קטז ב"מ יוד). ולענ"ד נראה פשוט בכונת הלח"מ בדעת הרמב"ם הא דכתבה התורה לא תעשה לך פסל וכל תמונה כונת התורה אתה בעצמך לא תעשה וגם לא תעשה ע"י שלוחך אם כן בפי' ריבתה התורה דמה שנעשה ע"י שליח נחשב כאילו עשאה המשלח ג"כ דעל זה הזהירה התורה וקראה מעשה ובזה סרו מהר כל הדקדוקים על רבינו ולח"מ ז"ל ועי' בבא קמא דף לב ובתוספות ד"ה איהו קעביד מעשה ודוק.