דרך המלך (חוידנובסקי) פז

אפ"ה אין ראיה מנדרים דאיכא למימר דלמשנה ראשונה דתצא מבעלה הוא מטעם דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ולא מטעם עדות דכה"ג כתבו התוס' ביבמות כ"ה גבי ההוא דאתא לקמיה דר"י ואמר נתגיירתי ביני לב"ע אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך וכתבו התוס' דהתם לא מטעם עדות נאמן דהא אדם קרוב אצל עצמו אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכה"ג כתבו בפ' החולץ דמ"ז וע"ש בתוד"ה ואין עדות לכותי וכ"כ הרא"ש בפ"ד דיבמות סל"ה והרשב"א בשבע שיטות יבמות דמ''ו וכן מצאתי בחי' הריטבא ז"ל שם. ושוב האיר הפוקח עורים את עיני ומצאתי בתוס' סוף נדרים כדברי ת"ל דהקשו שם אהא דחזרו לומר דאינה נאמנת אמאי אינה נאמנת הא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרינן בקידושין ס"ה היא אומרת קידשתני והוא אומר ל"ק הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותי' דכיון דיש לחוש שמא נע"ב יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכו"כ בסברא גדולה כזאת. הרי מבואר כמו שכתבנו דהתם מטעם חד"א ולא משום עדות וכדכתיבנא. ואפי' לשיטת הר"ן ונמוקי יוסף ז"ל דכתבו דבזה לא שייך שא"נ חתיכה דאיסורא משום דהיא משועבדת לבעל ולא דמיא לאומרת קדשתני שאסורה בקרוביו דההיא לא משעבדא ליה ומציא שויה נפשה עליה חתיכה דאיסורא ע"ש אפי' לשיטתם נמי אין ראיה דאיכא למימר כמ"ש התוס' דהיכא דלטובה מתכוונת מהימנא כמש"ל דה"נ לטובה מתכונת שלא להכשיל את בעלה באיסור דאורייתא דיודעת בעצמה שהיא טמאה ואסורה לבעלה ובזה אמרתי לתרץ תמיה עצומה בהא דאמרינן בגיטין נ"ג אמר חזקי' ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו ופריך הגמ' אי הכי אפי' במזיד נמי ומשני השתא לאוזוקי קא מכוין אודועי לא מודע לי' דלכאורה תמי' עצומה מאי פריך א"ה אפי' במזיד נמי יהיה פטור כדי שיודיעו הא במזיד אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומאי תועלת יש לנו בהודאתו ושוב מצאתי בחידושי רעק""א ז"ל בגיטין שם דהקשה זאת והאריך בענין פלג"ד אולם לשיטת התוס' בב"מ ובכריתות ניחא דהכא נמי לטובה נתכוין להפרישו מאיסור ד"ת כיון שיודע בעצמו דנאסר הדבר ועובר על לפני עור וכו' אם לא יגיד מש''ה מהימן ולא אמרינן אין אדם מע"ר ועיי' במפרשי הים ב"ק צ"ח אות י"א דת כה"ג לקושית הים התלמוד בהא דאמרינן שם חמץ ועבר עליו הפסח אומרי' לו הרי שלך לפניך משום דבאה"נ וכו' והקשה היה"ת ז"ל דהא ע"כ מיירי דהגזלן אומר דלא ביטלו דאם ביטלו בודאי היה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב"י לא קניס ר"ש דהנגזל בודאי לא עבר עב"י כיון שאין החמץ ברשותו ואף דבמפקיד עובר עב"י היינו משום דכיון דהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו דהמפקיד קרינן ביה כמבואר ברא"ש בפסחים אבל בנגזל שלקחו הגזלן בזרוע ודאי דאין הנגזל עובר בבל יראה וא"כ אם היה הגזלן מבטלו בודאי היה מותר בהנאה לאחר הפסח כמבואר בטור בשם בעל העיטור כיון דלא עברו הגזלן והנגזל בבל יראה וא"כ האיך יהיה הגזלן נאמן לומר שלא ביטלו הא אין אדם משים עצמו רשע דעבר על ב"י ומסתמא ביטל החמץ וכיון שאינו נאמן לומר שלא ביטלו א"כ ממילא החמץ מותר בהנאה לאחה"פ ולכך יכול לומר לו הש"ל כיון דאין כאן איסורי הנאה ולעולם היכא דהדבר אסור בהנאה א"י לומר הש"ל ותי' המפה"י ג"כ עד"ש דמיירי באמת דהגזלן אומר שלא ביטלו והא דק"ל הא א"א מע"ר דהכי נמי לטובה מתכוין שלא להכשיל בני א' בחמץ שאסור בהנאה כיון דיודע בעצמו שלא ביטל ואסור בהנאה מדרבנן. וכמ"ש התוס' בב"מ ונלענ"ד דבין כך ובין כך ראית הרשב"ש מכתובות ונדרים אינם מוכרחות כלל וכלל. וגם הא דמחלק הרשב"ש בין לפסול לעדות ובין לענין עונש מפירש"י ביבמות כ"ה מבואר בהדיא דלא כדבריו דפ' שם על הא דאמרינן אאמע"ר אין אדם משים את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא וכ"כ הנמוק"י שם הראית לדעת דשיטת רש"י ז"ל לפוסלו לעדות ולעונשו כחדא מילתא הוא וגם מתשובת הרא"ש לא משמע כן דכתב שם (כלל י"א סי' ו') הנשבע לעשות דבר אחד ואמר עברתי על שבועתי וכו' בהודאת פיו אינו נפסל ואין מלקין אותו כי אין אדם מע"ר וכו' הרי דשיטת הרא"ש כפירש"י ודלא כהרשב"ש דיצא לחלק בין לפסול לעדות ובין קנסות ועונשין ואפילו הכי נראה דבדעת הרמב"ם יפה כיון הרשב"ש בחילוקו דאי לאו הכי דברי הרמב"ם מופלאים מאוד מה זה גזה"כ וכפי' לעיל הגם דאפשר לדחוקי אנפשין ולומר הא דכתב רבינו גזה"כ הוא שאין ממיתין וכו' ולא מלקין וכו' בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים כונתו אפי' דאיכא עד אחד המסייעו דבכה"ג לא אמרינן א"א מע"ר לשיטת הראב"ן הובא במרדכי ב"ב (דף ל"ג