דרך המלך (חוידנובסקי) פו

באדם דמ"י דמשמע חנק ומשמט ג"כ מפי עצמו דדרשינן באדם ע"י האדם עצמו דמו שופך אתי שפיר הירושלמי דנקיטא בלישנא קצירא כדרכם בקדש. אבל באמת לא זכיתי להבין מה זה שכתב הרמב"ם גזה"כ הוא שאין ממיחין ואין מלקין את האדם בהודאת פיו וכו' הלא אי אפשר להמית או לענוש מלקות אם לא שעשה מעשה רשע אשר בעבורו יתחייב מיתה או מלקות א"כ דינא דמסתברא הוא דאין אדם משים עצמו רשע כדאיתא בסנהדרין ד"ט וכן אמרינן בקידושין דף נ' לא עבד אינש דמשוי נפשיה רשיעא ועי' יבמות כ"ה תוד"ה ואין אדם. ולענ"ד לית מאן דפליג בהא דאפי' רב יוסף שם בסנהדרין (ד"ט) דפליג ע"ז רשע הוא וכו' היינו משום דבא לחייב בעדותו לאחריני מש"ה קאמר דרשע הוא דס"ל דלא פלגינן דיבוריה אבל היכא דלא שייך להא דפלגינן דיבורא ומשים עצמו רשע גם רב יוסף ס"ל האי סברא דא"א מע"ר משום האי סברא דאדם קרוב אצל עצמו דכן מבואר יוצא בחי' הריטב"א יבמות דמ"ז וכן כתב הגאון ברכי יוסף ז"ל בחו"מ סי' ל"ד ואפי' לשיטת הגאון התומים ז"ל (סי' פ"ב) דכתב דרב יוסף פליג אדרבא וסבירא ליה דאדם משים עצמו רשע ולא סבירא ליה האי סברא דאדם קרוב אצל עצמו אבל הלא רבינו פסק בפ' י"ב מה' עדות ה"ב כרבא דאין אדם משים עצמו רשע מטעם דאדם קרוב אצל עצמו א"כ לדידיה דינא דתליא בסברא הוא ולא גזירת הכתוב. ועוד קשה הא בלאו הכי אי אפשר לדון דין מיתה או מלקות בלא התראה באיזה מיתה וגם צריך שיקבל עליו ההתראה ויתיר עצמו למיתה כמ"ש הרמב"ם גופא בפ' י"ב מה' סנהדרין הלכה ב' א"כ אפילו בלא גזה"כ א"א לדון דין מיתה או מלקות בהודה מפי עצמו דליכא כל הני מכשירי מיתה רק דזה יש לדחות דכונת הרמב"ם דאף במודה שהתרו בו וקיבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה אפילו הכי גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ואין מלקין וכו' בהודאת פיו אבל מה שכתב הרמב"ם דגזה"כ הוא וכו' ולא זכר שר המשנה תורה הדין המפורש בש"ס דאין אדם משים עצמו רשע הוא פלא. ושוב האיר ד' עיני ומצאתי בברכי יוסף חו"מ סי' ל"ד אות ל"ג דהביא בשם שו"ת רשב"ש ז"ל סי' תקל"א דכבר הרגיש בזה וז"ל מדכתב הרמב"ם טעמא דאין ממיתין וכו' משום גזירת הכתוב ומדלא יהיב טעמא משום אין אדם משים עצמו רשע דהיא הלכה רווחת בישראל שמעינן דהא דאין אדם מע"ר ההוא לענין עדות דוקא דהתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אבל במי שהודה על עצמו שעבר עבירה לא משמע מהכא שאין עונשין אותו דהא בפ"ק דכתובות אמרינן אסבוהו כופרי וכו' וגם ראי' ממ"ש בפ' בתרא דנדרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובתן וכו' טמאה אני כו' חזרו לומר וכו' אלמא מעיקר דינא נאמנת היא לומר שאסורה על בעלה ושזנתה ברצון. והנה אף כי ראיותיו אינם מוכרחות דאיכא למימר דהא דאמרי' בפ"ק דכתובות אסבוהו כופרי משום גדר בעלמא ולא מדינא דאין אדם נענש בהודאת פיו וכ"כ הברכ"י וגם מנדרים שהקשה האיך היא נאמנת מעיקרא דדינא דהא אין אדם מע"ר וכן מצאתי במחנה אפרים בחי' על הרמבי''ם פכ"ד מהלכות אישות דין י"ח דהניח זה בצ"ע לענ"ד לק"מ לפי מה שכתבו התוס' בב"מ ד"ג וביבמות כ"ה ובכריתות דף י"ב דכל שהוא מתכוין לטובה שלא להביא חולין בעזרה נאמן ה"נ לטובה מתכוונת שלא תיבעל לבעלה באיסור וכה"ג כתב הרלב"ח בתשובה סי' קט"ז בכהן שהרג את הנפש לפי דבריו שמשים עצמו רשע נאמן ולא ישא את כפיו דבדבר שאם לא נאמין אותו יעשה איסור לא אמרו אין אדם מע"ר ואפי' לשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל (הו"ד בשטמ"ק ב"מ ד"ג) דהקשו ג"כ כקושית התוס' שם הא אין אדם מע"ר ותי' דכשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן משום דכתיב או הודע אליו והרי לא הודע אלא אפי' עפ"י אחרים הואיל והוא אומר מזיד הייתי משמע דלא סבירא להו כסברת התוס' משום דמתכוין לטובה שלא להביא חולין בעזרה נאמן ובכל אופן שמשים עצמו רשע אינו נאמן כיון דפסול מטעם קרוב אין לחלק וכה"ג כתב מהר"ם מלובלין ז"ל בתשובה סי' פ"א דהביא שם בשם הגאון מהר"פ ז''ל דר"ל דמה שאמרו אין אדם נפסל עפ''י עצמו היינו היכא שהוא בא להודות שעשה עבירה ואף שרוצה לעשות תשובה איכא למימר דאיערומי קמ"ע אבל היכא שאנו רואים שאדרבה הוא רוצה להתנצל ולומר שלא חטא רק שע"י דיבורו הוא נתפס שמשקר בכה"ג נפסל לעדות. אבל מהר"ם ז"ל חולק עליו דלא כן הוא דהא דאין אדם נפסל עפ"י עצמו הוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסלה קרוב לעדות אין לחלק וא"כ לפי שיטת הני רבוותא ז"ל אין שום סברא לומר היכא דלטובה מתכוין שלא יכשל להבא באיסור זה או שלא יכשלו אחרים ע"י דיהא נאמן אלא בכל אופן אינו נאמן כמו דליתא תנאים וחילוקים בעדות קרובים. ואמינא דאפי' לשיטת הני אשלי רברבי