דרך המלך (חוידנובסקי) פה

נפשיה רשיעא והא דמהימן קרוב בב"נ משום דפסול קורבה לאו בנאמנות תליא מילתא דאפי' משה רבינו פסול להעיד לקרוביו רק גזה"כ הוא כדאמרינן בב"ב דף קנט וכיון דגזה"כ הוא מלא יומתו אבות על בנים וכו' כדילפינן בסנהדרין והאי קרא דל"י וכו' בישראל נאמרה ולא לעכו"ם. ומש"ה קרוב כשר לעדות בב"נ אבל באמת הא ליתא דבפסחים שם כתב רש"י להטעותו נתכוין לכשילך עוד ישאל מן האליה וביד ריב"ב לא היה להורגו מבואר מפירש"י דמן הדין הי' מותר להורגו רק דלא היה בידו הכח והעוז. והא דתקשי לך מה דלא כתוב רבותא יותר דנהרג אפי' על פי עצמו נוכל לומר דהוי בכלל קרוב דקתני התם דנהרג עפ"י קרוב משום דבאמת אין רבותא יותר עפ"י עצמו מעפ"י קרוב דגם שניהם פסולין במילתא דבעי' עדות וכיון דגילה לנו התורה דבב"נ א"צ בירור עפ"י עדים כשרים להעיד רק גילוי מילתא בעלמא דכן היה המעשה אפי' ע"י ע"א אפי' ע"י קרוב א"כ למה לא נימא גם עפ"י עצמו. ושוב מצאתי את שאהבה נפשי בס' החינוך להרא"ה ז"ל פ' יתרו מצוה כ"ה דכתב ומן החלוקין שבין ישראל לעכו"ם בענין המצות המוטלות על הכל הוא שישראל לא יתחייב בשום אופן בלא עדים והתראה ועכו"ם אין צריך התראה לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד וכן יתחייבו ג"כ בהודאת פיהם מה שאין כן בישראל הרי דשפתי הלוי ברור מצלו דבב"נ נאמן להשים עצמו רשע. וכן נראה דשיטת התוס' הוא ג"כ כהרא"ה דב"נ נהרג עפ"י עצמו דעל הא דאמרינן בע"ז דף ע"א ב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון כתבו התוס' שם דרש"י פי' דלא ניתן להשבון משום דקלב"ד, ולא נראה דאם כן לא יתחייב עכו"ם לשלם גזלו בשום ענין (דלעולם הוא חייב מיתה) ואי אמרת דעכו"ם אינו נהרג עפ"י עצמו א"כ משכחת לה בעכו"ם דישלם גזלו במודה מפי עצמו דאינו נהרג ול"ש קים ליה בדרבה מיניה א"ו משמע דשיטת התוס' דגבי ב"נ לא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע ונהרג על פיו ג"כ מש"ה כתבו דא"כ לא יתחייב עכו"ם לשלם גזלו בשום ענין אפי' במודה מפע''ל אבל שוב ראיתי דאין ראי' דהתוס' ס"ל דעכו"ם נהרג עפ"י עצמו בשאר מצות ב"נ דאפשר לומר דגם בעכו"ם אמרי' דאין משים עצמו רשע ואינו נאמן שעבר על אחת מז' מצות ב"נ ושאני גזל דאפילו ישראל נאמן לומר דגזל לאחד מישראל ומחויב לשלם ולא אמרי' בזה אין אדם משים עצמו רשע כדאיתא בהדיא במשנה ב"מ ל"ז אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה וכו' נותן לזה מנה ולז"מ שהודה מפי עצמו אף דמשים עצמו רשע שעבר על לא תגזול. וכן במשנה כתובות מ"א האומר פיתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם עפ"י עצמו האומר גנבתי משלם את הקרן עפ"י עצמו אף דמשים עצמו רשע ועבר על לא תגנובו וכן במשנה גיטין נ"ב המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין משנה שם נד ועיי"ש בגמ' דנ"ג. דמוכח אפי' דליכא שום עד ע"ז רק דהודה מפי עצמו אפ"ה לא אמרי' בזה דא"א מע"ר וחייב לשלם וכן במכות ד"ג הא דאמר ר"י א''ר דעד זומם משלם לפי חלקו מוקי לה רבא באומר שקר העדתי וכן להמסקנא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון. מבואר דלגבי ממון ליתא האי דינא דאין אדם משים עצמו רשע ועי' יבמות כ"ה בפירש"י ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע. ובחו"מ סי' כ"ט ס"ב וברמ"א סוס"י לב ובסי' מו סעי' לז ובאהע"ז סי' קט"ו בב"ש סעיק"ג ואף דמהתוס' אין ראי' אבל עכ"פ מפסחים בההוא ארמאה וכו' ראי' נכונה דב"נ משים עצמו רשע וכן מפורש יוצא מס' החנוך כמש"ל. ואפשר לומר דכן הוא שיטת הירושלמי ריש קידושין דאמרינן התם עכו"ם הבא על ארוסת ישראל חייב איבעיא להו במה הוא מתתייב בדינהן (או) בדיני ישראל אין תימר בדיני ישראל בשני עדים ובכ"ג דיינים ובהתרייה ובסקילה ואין תימר בדינהן בע"א ובדיין אחד ושלא בהתרייה ובסייף רבי יודה בר פזי מוסף בחולקו מפני עצמו מה טעם כי דם האדם. והפני משה פי' שם ריבפ"ז מוסף בתולקו פליג על דקאמר מיתתן בסייף ומוסיף על האי דרשא דקרא שאין מיתתן אלא בחנק מפני עצמו של המקרא הזה מה טעם כי דם באדם משמע דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ואיזהו שפ"ד של אדם שהיא בגופו של אדם זו חנק שאין דמו יוצא לחוץ. ולדעתי הקצרה האי פי' דהפני משה דחוק ורחוק עד מאד חדא דלפי דבריו איזה הוספה יש כאן מחלוקת יש כאן הוספה אין כאן דת"ק סבר מיתה האמורה לבני נח הרי הוא בסייף וריבפ"ז ס"ל בחנק ופליגי בפלוגתת ת"ק ותנא דבי מנשה בבבלי סנהדרין נ"ז ועוד מפני עצמו אין לו שחר לפי' הפני משה ז"ל מפני עצמו של המקרא הלא אמרינן שם מה טעם כי דם באדם. אבל אם נפרש דר"י בר פזי חולק על הת"ק בדינא במיתתן דב"נ דאינו אלא חנק ומוסיף דנהרג אף מפי עצמו ושניהם נלמד מהמקרא שופך דם אדם