דרך המלך (חוידנובסקי) פד

סימן כג ה' סנהדרין עיני צופיה ברמב"ם סוף פי"ח מה' סנהדרין דכתב גזה"כ הוא שאין ב"ד ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין המלכות הי' אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא. ע"ז דוה לבנו על נושאי כליו שלא הראו לנו שום מקור וביאור לדברי רבינו הסתומים על כן גם אני בריה קלה אענה חלקי בעזר החונן לאדם דעת אף לשאינו הגון כמוני איש ח"י מע"פ. נראה דהרמב"ם סבירא ליה דגר עמלקי היה גר צדק ולשיטתו אזיל דס"ל דמקבלין גרים מז' עממין וגם לרבות עמלקים כמבואר מדבריו בפ"ו מה' מלכים ה"ד ועי' בכסף משנה שם דכתב בדעת רבינו שאם קבלו עליהם המצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק וכו' משום הכי קאמר מה שהרג דוד לגר עמלקי בהודאת פיו הוראת שעה או דין המלכות היה אבל לפי מה דאיתא במדרשות דאין מקבלין גרים מעמלק (וכן משמע קצת ממעשה דאגג ש"א טו) שהיה מפחד מאוד מאימת המות כאשר פיו ענה בו אכן סר מר המות היה לו לקבל הדת משה וכפר לו הד''ם (ועי' יבמות כד סנהדרין ע"א) ומוכרחין אנו לפרש בן איש גר עמלק שאביו התגורר בארץ עמלק וכן מצדדים הרד"ק והרלב"ג לפרש כן שם (ש"ב פי"ג) לא הוצרך לכל זה דאיכא למימר דבב"נ אדם משים עצמו רשע ונאמן על זה דהטעם דאין אדם מע''ר משום דאדם קרוב אצל עצמו והתורה פסלה עדות קרובים ואינו נאמן כמבואר מפירש"י סנהדרין דף ט' יבמות כ"ה כתובות י"ח דזה לא שייך בב"נ דנהרג עפ"י קרוב ג"כ כדאמרינן בסנהדרין דנ"ז דלדידי' לא פסלה התורה עדות מחמת קורבה וכיון דנהרג עפ"י קרוב הוא הדין על פי עצמו. איברא דלכאורה מהש"ס פסחים ד"ג לא משמע כן דאיתא התם דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלם אמר כתיב כל ב"נ לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי א"ל ריב"ב מקס"ל מאליה וכו' בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו ובודאי עפ"י הדין עשו דאל"ה איסור דאורייתא הוא ובכלל שפ"ד יחשב כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח הי"א וכמו"כ כתבו התוס' בעבודה זרה ד"י ודכ"ו ודף ס"ד ועי' ב"ק ל"ח נשא משה ק''ו בעצמו וכו' משום דבב"נ עונשין מה"ד כמ"ש השיורי כנסת הגדולה בשם תוספי הרא"ש ז"ל וכ"כ הפרשת דרכים בד"י הא לאו הכי לא עלה על דעתו לב"מ ואיסור דאורייתא הוא ומאי דקטלוהו לההוא ארמאה אפשר דמכאן ראי' לשיטת הסמ"ג בל"ת שנ"ג דאזהרת כל בן נכר לא יאכל בו קאי על עכו"ם האוכל מק"פ וכ"א בסמ"ק שם והצל"ח בפסחים שם כתב דכן הוא שיטת הרמב"ם ג"כ והא דכתב המאכיל כזית מן הפסח למומר לע"ז וכו' ה"ז עובר בל"ת דבנ"כ וכו' דמשמע דוקא ישראל המאכילו כונתו על לאו דלפני עור וא"כ שפיר דנוהו כדת של תורה דעבר על אזהרת התורה דב"נ אזהרתן זוהי מיתתן או אולי דה"ז בכלל גזל דאדעתא דהוא עכו"ם לא הוי יהבי ליה דאנן סהדי ע"ז או אפשר דכיחש ונשבע להם שהוא יהודי וב"נ מוזהרים על שבועת שקר דהוי בכלל ברכת ד' כמ"ש המשנה למלך בפ"י מה' מלכים ה"ז ועי' נחל יצחק ה' דיינים סי' ז' דמבואר מדבריו דדעתו הרחבה ז"ל מסכמת להאי חידושא דהמ"ל ז"ל ב"כ וב"כ כיון דעפ"י הדין היה חייב מיתה. א"כ קשה. על ריב"ב למה לא דן אותו תכומ"י כשהודה לפניו ולמה השיאו לבקש מן האליה א"כ נראה לכאורה דגם בעכו"ם אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן וכן משמע לכאורה מהא דאמרי' בסנהדרין דף נ"ז אשכחיה ריב"א דהוה כתיב וכו' ב"נ היה נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב ולא מצאנו כתוב רבותא יותר אפי' מפי עצמו משמע דעפ"י עצמו אינו נהרג משום דלא מהימן למשויה