דרך המלך (חוידנובסקי) פא

דנפל היינו דאיסורא כתבו התוס' שם דדוקא נפלו הא אם הפילה בדעבד נמי אסור משום מבטל איסור לכתחילה וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מה' מאכלות אסורות והר"ן בפ"ק דביצה ד"ד והגהות אשרי פ' גיה"נ סי' לג וכן נפסק להלכה ביו"ד סי' צט סעי' ה. ועוד דאם האיסור לבטל לכתחילה הוא מטעם מראית עין היה הדין נותן דבאיסור דרבנן מותר לבטל בחדרי חדרים כמ"ש התוס' בכתובות דף ס' ובפסקי תוס' ע"ז סי' טז ובחולין דמ"א דבאיסור דרבנן היכא דאסרו מפני מראיה עין מותר בחדרי חדרים. ומדסתמו וכתבו דאפי' איסור דרבנן במזיד אסור אם לא היכא דמקלי קלי איסורא כמ"ש התוס' בביצה דף ד ובפסחים ד"ל וכ"כ הר"ן והרא"ש בפ"ק דביצה משמע דאפי' בחדרי חדרים אסור ואולם זה אפשר לומר כמ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' סו בשפ"ד אות טז דאף מאן דס"ל באיסור דרבנן דמותר בחדרי חדרים היינו דוקא במידי דלאו אכילה אבל במידי דאכילה כו"ע מודו דאסור אף בחדרי חדרים דכבר הוא חתיכה דאיסורא ובאמת סברא נכונה היא אבל אם כן תקשי על הרמ"א דפסק ביו"ד סי' פז סעיף ג דבאיסור דרבנן ליכא מ"ע אף בפרהסיא א"כ אמאי פסק בסי' צט דאף איסור דרבנן אסור לבטל אפי' להוסיף אסור כמבואר שם בס"ו א"ו דאי אפשר לומר דהטעם הוא מפני מראית עין כמ"ש הפנ"י והדרא הקושיא מפני מה אסרוהו חז"ל לבטל דהלא מצינו דהרבה, חששו להפסד ממונן של ישראל כדאיתא בר"ה כז יומא לט מנחות עו ודף פו חולין עז ביצה לה שבת קנד פסחים דף טו ודף כ ודנ"ה ב"ק קיז ב"מ לח תענית כ קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה ופירש"י דהתורה חסה על ממונן של ישראל ועי' נגעים פי"ב מ"ה ולא דמי' להא דאמרינן בחולין מ"ט רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה עממש"י דהכא היתר גמור הוא לאחר שביטל ולמה יגרע מהא דאחרי בתמורה סוף פ"ו באפרוח ביצת נבלה וטריפה שמותר מטעם דאימת גדלה לכי מסרחא וכי מסרחא עפרא בעלמא הוא וכן נפסק להלכה ביו"ד סי' פו סעי' ז ולא מצינו בגמ' ובפוסקים לחלק דזה דוקא אם נולדה בדעבד דודאי לכתחילה ג"כ מותר להושיב על ביצת נו"ט מה"ט דאיתא בגמ' דאימת גדלה לכי מסרחא וכו' א"כ ה"נ דאימת יאכל מהאיסור לאחר שביטל ולאחר שביטל היתר גמור הוא דאין לחלק ביניהן אבל לפמ"ש ניחא כיון דהיתר ביטול הוא ספק שהתורה התירתו חששו חז"ל שלא לעשות לכתחילה בידים היתרים כמו אלו כיון דההתר אינו ברור כ"כ, ונחזור לעניננו דתי' הכ"מ בדעת הרמב"ם דלא בטיל המטבע של הקדש משום דישל"מ קשה עד מאוד כמש"ל דאינה אלא מדרבנן אפי' לשיטת הר"ן דהתם ביבש מיירי ואפ' בלח כתב הפמ"ג ביו"ד ס' קב דאף לטעם הר"ן מה"ת מותר דהא עכשיו איסור הוא אלא מדרבנן דלמחר היתר והיתר הוא ע"ש במ"ז, הגם דהרמב"ם הוציא דינו מהמשנה דסוף מעילה מדברי ר"ע וחכמים איכא למימר דס"ל כשיטת ר"י דמין במינו לא בטיל מה"ת ואפי' יבש ביבש דאינם מוכרחין למ"ש התוס' דיבש ביבש אפי' ר"י מודה כמ"ש הנוב"ת סי' נג בשיטת הר"ן ואפי' אם נאמר כשיטת התוס' בדברי ר"י וכן הוא מוכרח מהא דשבת כט כמו שכתבנו לעיל אבל בר"ע וכו' אין לנו שום ראי' ובודאי איכא למימר דס"ל מין במינו אפי' ביבש לא בטלי אבל להרמב"ם דפסק (בפ' טו מה' מאכלות אסורות הי"ב) כרבנן כסתמא דגמ' ביצה לח ע"ב בודאי קשה דאיהו ס"ל דדשיל"מ לא בטיל הוא רק תקנתא דרבנן כמ"ש בפירושו בפ"ב דביכורים וכן משמע ממ"ש בפ' טו מה' מ"א ה"י דס"ל כשיטת רש"י דעד שתאכלנה באיסור וכו' וכ"כ בשו"ת פנ"י סי' לה דהרמב"ם ס"ל דדשיל"מ הוא רק מדרבנן ואפי' לא כתבו הני רבוותא מסברא ידעי' דאין זה אלא מדרבנן דרב אשי (ביצה ד"ג) לא הביא לדינו שום לימוד ורמז אפי' מה"ת. הגם דמצינו בז' שכבשו דהותר להם אפי' דבר טמא כדאיתא בפ"ק דחולין די"ז ואפ"ה איסור חדש לא הותרה כדאיתא בר"ה די"ג ובקידושין דל"ז הא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח משום דאקריבו עומר והדר אכלי וצריך לומר דשאני איסור חדש דהוא מן הדברים דיש להם מתירין כדאמרי' בנדרים דנ"ח. ולא הותר להם אלא איסור שאי אפשר לבוא לעולם לידי היתר. אבל דבר דישל"מ לא כסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' ושוב מצאתי בטו"א ר"ה שם דכתב ג"כ דדבר שילי"מ לא הותר להם בז' שכבשו ותדע דהא אמרי' בפ"ב דכתובות (דכ"ה) דבז' שכבשו נתחייבו בחלה ואמאי הא אפי' דבר טמא אישתרי להו א"ו איסור שיש לו תקנה לבא לידי היתר לא הותר להם והרי עיסה הטבולה לחלה יש לה היתר ע"י הפרשה. א"כ לפ"ז לא רחוקה היא לומר דדבר שיל"מ לא בטיל מן התורה דההיתר דאחרי רבים להטות דמיני'