דרך המלך (חוידנובסקי) ז

דף ד בתוד"ה דמרבה) וערל שאינו רוצה למול מיראת צער פסול לעדות עכ"ז לא תקשי לדעת האחרונים דכתבו בביטול מ"ע לא נפסל עד שיעבור בקום ועשה (עיין נתה"מ סי' לד) די"ל דשאני מילה שהיא עשה דכרת ולא קיל ביטולה מקום ועשה שאין בה כרת ועיין מנחות צט ע"ב. ובאמת מדברי הירושלמי פ"ג דסנהדרין סוף ה"ה דהביאו התוס' והרא"ש בע"ז כ"ז ראיה דרשאי להחמיר על עצמו אדרבא נראה משם ראיה לשיטת הרמב"ם כמו שהעיר ע"ז המפרש שם דזה לשון הירושלמי רבי בא בר זמינא הוה מחיט גבי חד בר נש ברומי אייתי ליה בשר נבילה א"ל אכול א"ל לי נא אכיל א"ל אכול דלא כן אנא קטיל לך א"ל אין בעית מיקטול קטול דלי נא אכול בשר נבילה א"ל מאן מודע לך די לו אכלתה הוינה קטלין לך אי יהודי יהודי אי ארמאי ארמאי אר"מ אילו הוה רבי בא בר זמינא שמע מיליהון דרבנן (דאמרי דבצינעא יעבר ואל יהרג כשאר עבירות) מיכל הוה (היה אוכל והיה נהרג ולטובתו היה שלא שמע זה) דמכאן ראי' גמורה להרמב"ם דמ"ה אסור להחמיר ע"ע במקום שאמרו יעבור ואל יהרג כגון הכא דבצנעא היה ור' בא ב"ז החמיר ע"ע משום שלא שמע מיליהון דרבנן והיינו דקאמר ר"מ דעכשיו היה לטובתו שלא שמע זה הדין שאילו שמע היה עשה כמיליהון דרבנן ולא היה מחמיר ע"ע והיה נהרג מהעכו"ם הזה שהיה מתכוון לכך ע"ש. ובאמת פלא גדול הוא שהביאו רישא דהירושלמי ולא הזכירו כלום ממסקנת ר' מנא דמבואר כהרמב"ם וכן מכתובות די"ט נ"ל דהוא ראיה לשיטת הרמב"ם וע"ש היטב. ונראה דאף להרמב"ם מותר להכניס עצמו בספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא ומצוה דעסיק בה אגוני מגני כמ"ש הגאון תפארת ישראל על משניות פ"א דברכות מ"ג והביא ראיה מר''ע שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים שהיה סומך את עצמו שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא כדאיתא בעירובין דף כא וע"ש בתוד"ה מוטב ובח"א מהרש"א שם דכתב מדעת עצמו הלא תוס' ערוך הוא ולא ידעתי מ"ז יעיין בשטמ"ק ב"ק פ' מרובה ד"פ דכתב בשם המאירי וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאעפ"י שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ע"כ ובזה לענ"ד מיושב מה שהקשה הח"א שם מה זה היה עון כ"כ עד שהחזירו המבקרים מלבקרו כיון שלא עשה כן אלא משום רפואה ואפשר שהיה חולה שאין בו סכנה ולא היה לו להתירו לעצמו דבאמת תי' קשה דהא אפי' לחולה שאין בו סכנה הותר איסורי דרבנן ובלבד שלא יאכל האיסור עצמו כדאיתא ביו"ד סי' קנה סעיף ג ועי' באו"ח סי' שכח סעי' יט ובשו"ת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ה. אולם לפמ"ש המאירי ז"ל ניחא דבמקום תקנת וחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר ועיין כתובות יט בהא דאמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אפשר ג"כ לפרש כשיטת המאירי מטעם חשש פסידת אחרים. אבל קשה עלי יותר מקי"ס לומר בדברי ר"מ כך דנהי דראוי להחמיר לבעלי נפש או אפי' לכו"ע היכא דהוא פסידא לאחרים כמבואר מדברי הסמ"ע בחו"מ סי' שפח אות יב וע"ש ש"ך אות כד אבל אמאי אינם נאמנים לפוסלו לדברי ר"מ כי אמרי דלא החמירו על עצמן מטעם דמשוו נפשייהו רשעים כפירש רש"י התם איך אפשר לקרותם רשעים בשביל זה דהעמידו דבריהם על דין תורה אתמהה ועיין ביו"ד סי' קיט סעיף יב דכתב הב"י דהאנוסים שנשארו בארצותם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם ואין בידם להמלט למקום שיוכלו לעבוד את ד' סומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען. וכה"ג כתב הרמ"א באהע"ז סוף סי' מב דכשרים לעדות ומה התם דעפ"י ד"ת היו מחוייבין ליהרג ולא יעברו אעפי"כ בדעבד הם כשירים כמ"ש הרמ"א ביו"ד קנז ס"א כ"מ שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אעפ"י שחלל השם מ"מ נקרא אנוס ופטור ע"ש ועיין בסנהדרין סא וכש"כ בנ"ד דמה"ד א"צ לקדש השם ע"ז במאי משוו נפשם רשעים אם אמרו דאנוסין היו לחתום שקר מחמת נפשות ולא החמירו על עצמן כהחסיד דפרק מרובה כפמ"ש המאירי וכשיטת הסמ"ע לכו"ע אף דמצינו דגם באיסור דרבנן אין אדם משים עצמו רשע כדאמרי' בכתובות שם עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו' ופירש"י מטעם דא"א מע"ר וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' עדות ה"ז. אבל הא לא קשיא מידי דכבר אמרו בשבת ד"מ האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא וכ"כ התוס' בב"ק פ"ב ד"ה ואסור ובכריתות דף י' ד"ה מכלל ועיין כתובות ד"ה תוד"ה מאי איכא. וגדולה מזו מצינו ביבמות (דף כ) דכל שלא מקיים דברי חכמים נקרא רשע ועיין סוטה כא קדושין נט בבא בתרא נז נדה יז דמבואר מהתם