דרך המלך (חוידנובסקי) סז

הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומילה בשבת הוא מטעם עשה דוחה ל"ת כמבואר ביבמות ד"ה. וכה"ג הא דאמרו בשבת דף קלד ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת כתבו התוס' שם דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתיה לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה. או לא ע"ש וכן הדעת נוטה דלא ליתי ספק מצוה ולידחי לאיסור לאו ברור ולדעתי החלושה הי' נראה דספק מ"ע אינה דוחה אפי' לספק ל"ת כיון דהל"ת חמירא מהעשה כמש"ל סי' ה' וכן נפסק הלכה באו"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ז דבמ"ע אל יבזבז יותר מחומש אפי' במצוה עוברת אבל בל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור ועיין ביו"ד סי' רל"ו סעי' ה' ברמ"א שם וכן לענין עדות אינו נפסל אלא בלאו אבל אם ביטל מ"ע כשר לעדות כמ"ש הברכי יוסף בחו"מ סי' לד אות יח וכ"כ הנתיבות המשפט שם הגם דמצאנו וראינו בספר ריקאנטי סי' תמח דכתב דערל שאינו רוצה למול מחמת צער המילה ולבו לשמים כשר לעדות לדברי ר"ת משמע לפירש"י דלא אמרי' לבו לשמים אלא בערל שמתו אחיו מחמת מילה (עי' זבחים כב תוד"ה ערל חגיגה ד' תוד"ה דמרבה) פסול לעדות צריך לומר דשאני מילה כדאיתא בנדרים דל"א במשנה שם אבל בשאר מ"ע המבטלן בשוא"ת כשר לעדות וכיון דהכי הוא מנא ידעי' דספק עשה דוחה לספק ל"ת החמורה ממנה דמכלאים בציצית אי אפשר למילף דהתם חידוש הוא ובעי דומיא דהתם דליהוי עשה ודאית אבל מה אעשה דהפמ"ג לא כתב כן באו"ח סי' שד"מ במ"ז דכתב שם בהולך במדבר (שבת סט) דאמאי פריך ולימות והא אף אי יכול להתענות ליתי עשה דעונג שבת מספק ולידחי לאו דעשיית מלאכה מספק ואף דלא הוי בעידנא מ"מ אפשר דבספק לאו לא בעי' בעידנא מבואר מדבריו דס"ל דספק עשה דוחה לספק ל"ת אבל זה ברור דספק עשה אינה דוחה לודאי ל"ת לכו"ע ומטעם דיחוי בידאי א"א ללבוש בגדי כהונה בספק עבודה לשיטת הרמב"ם. אבל מי גרע הכהן הלובש בגדי כהונה מטעם ספק עבודה ממוכרי כסות דמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כדאמרי' בפ"ט דכלאים מ"ה ובשבת כ"ט ופסחים כ"ו ועיי' ביו"ד סי' ש"א ס"ו דהרא"ש והטור והסמ"ג ז"ל מתירין אפילו דרך לבישה ממש כל שאינו מתכוין להנאתו כגון להעביר את המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למוכרן וכדומה הגם דבאמת הרמב"ם חולק על זה וס"ל דבדרך לבישה ממש אף באינו מתכוין להנאת הגוף אסור מה"ת ולוקה ע"ז כמ"ש בפ"י מה' כלאים הי"ח. אבל הדעת נותנת דבכה"ג מלבד דאינו מתכוין להנאתו הוא מתכוין לשם מצות עבודה דוקא דמחוסר בגדים ששימש חייב מיתה כדאיתא בסנהדרין פ"ג גם להרמב"ם מותר ודמי להא דאמרו בב"מ ד''י כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני בד"א לא ניחא ליה דנקני וכה"ג כתבנו לעיל סי' ג' לדעת הרמב"ם דאינו עובר בתקיעות דמיושב משום בל תוסיף כיון דאינו מתכוין לשם מצוה הגם דלעבור בזמנה לא בעי כונה הכא שאני משום דכונתו לערבב את השטן. ועי' יבמות ל"ט גבי א"ש דהכונס את יבמתו לשם נוי וכו' דהתם נמי אפשר לפרש ע"ד שכתבנו דאל"כ הא קי"ל ביבמה א"צ כונה כדאיתא ברפ"ו דיבמות ובזה מסולק קושית הרב בנין עולם חלק או"ח סי' יח דהעיר ע"ז דהא קי"ל דמצות אצ"כ ואפי' במצוה דאורייתא. ועוד דמצינו בעוסק בספק מצוה דפטור מן המצוה כמבואר בתוס' ב"מ דף כ"ה דכתבו שם דמייירי הכא בספק אבידה וכו' היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שיבא ליד הבעלים ע"ש הרי מבואר דאף בשעה שעוסק בספק מצוה ג"כ פטור מן המצוה כיון דלר"י הוי שומר שכר משום דלא בעי למיתב ריפתא לעניא כדאיתא בב"ק דנ"ו והוא מטעם עוסק במצוה דפטור מהמ"צ כדפירש"י שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' אבידה ה"י ששומר אבדה השומר שכר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה ואין לדחות ולומר דהתוס' שכתבו דלרב יוסף הוי שומר שכר בספק מצוה הוא מטעם דהתורה שעבדיה בע"כ כלשנא בתרא בטעמא דר"י בגמ' שם ולא מטעם עוסק במצוה דזה אינו דהא כתבו המהרי"ט ופר"ח ז"ל דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן כדמוכח מהא דכתבו התוס' בשבת קלה ד"ה ולא ספק פסחים דף פ"ט ד"ה האי קידושין דף יב תוד"ה אם וא"כ לא שייך לומר בספק אבידה דהתורה שעבדי' בע"כ וע"כ צריך לומר דהטעם הוא משום עוסק במצוה וכו' וכיון דכן הוא בלתי ספק כמו דאמרינן בפ"ב דזבחים די"ט כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וכו' פטורים