דרך המלך (חוידנובסקי) סד

דנתערבו ואין להם תקנה אלא שריפה כדאיתא בסוף תמורה בכה"ג דהכא דאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת דהו"ל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ע''ז כדאמרי' בגיטין נד ודו"ק. סימן יז ה' שחיטה:

ביורה דעה סי' ט"ז סעי' י"ב כתב הב"י להלכה ולמעשה בהמה שנשחטה אמה או בתה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתן נכבשינהו דניידי ממקום קביעותן ויקח מהם אחד וישחוט דכל דפריש מרובא פריש וב' הנותרים אסור לשחוט היום. מקורו ממקום טהור יהלוך מהרא"ש בפסקיו בשם בעל הלכות גדולות ועי' זבחים (דף עג) והקשו האחרונים ז"ל דהא או"ב הוא דשיל"מ ולא מהני רובא אפי' ס"ס כמבואר ביו"ד סי' ק"י סעיף ח' והנה בתשובת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' ח' כתב לתרץ בש"ה ז"ל עפ"י מה דקיי"ל כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטיל אעפ"י שהוא דשיל"מ (או"ח סי' שכ יו"ד סי' קב ס"ד) א"כ, יש לומר דמיירי שנתערב האם קודם שחיטת הבת דלא ניכר האיסור קודם התערובת ומ"ש בשו"ע בהמה שנשחטה כו' ונתערב הכוונה שנתערב כבר קודם השחיטה וכמה מן הדוחק בדבריו להמעיין הישר בדברי ה"ג ומלבד זה מסופקני מאוד אם גם באיסור דאורייתא כגון הכא באו"ב מהני ההיתר דהסמ"ג והמרדכי ואו"ה (שער כה סי' כ) דאולי לא אמרו דוקא באיסור דרבנן כמו התם בגיגית מלאה ענבים וכו' והנה בתחילה עלה על דעתי הנמוכה לומר לפי מה שכתב הטור בשם הרשב"א והובא בב"י יו"ד סי' קב דלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתיר מתיר לבא עכ"פ או אם המתיר בידו לעשותו בלי הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין א"כ לפי זה תצא דינא דבבעלי חיים ליתא בכללא דישל"מ כיון דאין ההיתר ודאי שיבא דאולי ימות ויפסיד הכל דלשמא ימות חיישי' כדאמרי' בגיטין כ"ח וכן ביבמות כ"ו דילמא אדמייבם חד מייתי אידך וכן בנדרים ג' דילמא השתא מיית וכה"ג איתא בקידושין ד"ל ע"ש ובשבת קנ"ג ובסוכה כ"ג וכן בב"מ ל''ט דילמא שכיבא סבתא ואף לפי' התוס' שם לפי שנשבו חיישי' טפי לפי שעשו להן יסורין היינו לפי מה דקי"ל דנותנין לה בחזקת שהוא קיים בגיטין שם דשמא מת לא חיישי' דהוא נגד החזקה אבל לשמא ימות חיישי' בכל אדם ובכל אופן כיון שאינו נגד החזקה ועיי' ברמב''ם בפ"ג מה' מעשר שני ה"ח אין מפקידין מע"ש אפי' אצל חבר שמא ימות ונמצא המעשר תחת יד בנו ע"ה והוא מתוספתא פ"ד דמע"ש ועי' מ"ק י"ח במשנה שם ואלו כותבין במועד וכו' כתבו התוס' שם משום דבכל הני הוו דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים וכו' ועיי' כתובות (דף פג) מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא וכן בגיטין דפ"ה מיתה שכיחא גירות לא שכיחא. ואם תאמר דא"כ דחיישי' למיתה נפל דינא דשיל"מ בבירא דמיתה דאיך נוכל לומר עד שתאכלנה היום באיסור תאכלנה למחר בהיתר דאם ימתין עד למחר לא יאכל ממנה לעולם ואין ההיתר עתיד לבא בודאי דהא חיישי' למיתה אבל הא לא קשה מידי דהעיקר הוא בדבר הנאסר אם המתיר עתיד לבא עכ"פ בלא הפסד וקלקול כהאי לישנא דכתב הב"י בשם הרשב"א דעליה אנו דנין אם יהי' באפשרי שיאכל או יעשה הדבר יהי' מוכן ומזומן לפניו בהיתר גמור ובלא שום קלקול והפסד אבל על האדם אין אנו דנין כלל דממ"נ אם יחיה ה"ז בודאי טוב וישר ואם ימות הרי אין צריך לזה ואיזה הפסד וקלקול יוצא מזה אכל ושתה כי מחר נמות זו דרך שכבשוהו לסטים ואין זה דרכה של תורה. אבל שוב ראיתי דהא ליתא דבפ"ק דביצה ד"י אמרי' התם על הא דאיתא במשנה שם שנים ומצא שלשה אסורין ממ"נ אי אחריני נינהו הא