דרך המלך (חוידנובסקי) ס

דאין נאמנות לעכו"ם כדאיתא בב"ק קי"ד דיבורו כמאן דליתא דמי לענין דינא ולא שייך לומר לחוש לחומרא על דבר שאינו במציאות (עיי' ש"ך חו"מ ס' קצת סעי"ה ובנתה"מ סי' רכז ובר"ן קידושין דף ה' ד''ה גרסי' בגמ') וא"כ מאיזה טעם ס"ל דיש שליחות לעכו"ם לחומרא וע"כ אנו צריכין לומר דדוקא באיסור ריבית דהוא עון חמור ע"מ כדאיתא בב"מ דף ע"א ובסוף הפרק וכה"ג כתבו התוס' בסוטה (דף ה') בשם הגאונים דמלוי בריבית אין חיים לעוה"ב ועי' ב"מ ד"ע תוד"ה תשיך והעיקר דהוא בעולם המעשה וחמדת הבצע על כל בר נש פרושה חששו חז"ל לומר דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ואולי מטעמא דהריב"ש סי' רעו דכ"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולא כולי עלמא ידעי מדרשת מה אתם בני ברית אמרי רבנן דלחומרא יש שליחות משום מאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל ריבית שהגוי נעשה שליח לישראל וכונתו לדעתי שעי"ז יותרה הרצועה ויבא הישראל לעשות האיסור בעצמו מחמדת השכר דלא שייך כן בשארי איסורין. ובזה ניחא מה דהעיר המחנה אפרים ה' שלוחין סי' וי"ד על הא דאמרו בע"ז דף ס"ג דאסור לומר לפועליו צאו ושתו דאיירי דוקא בשהקדים לו דינר הא לאו הכי שרי ולשיטת רש"י וכו' אף בשלא הקדים לו דינר נמי יהיה אסור מטעם דיש שליחות לעכו"ם לחומרא. ולפמ"ש בישוב קושית הפנ"י ולחלק יצאנו בין איסור ריבית לשאר איסורין ניחא. דהתם מיירי בשארי איסורין דכו"ע מודו דאין שליחות לעכו"ם אפי' לחומרא מדרבנן. ובזה החילוק באנו לכלל ישוב מה דהקשה היש"ש בפרק י' דב"ק סי' נון על מה שכתב הרא"ש דכש"כ אם צוו להורגו במוסר דיפה עשו ואעפ"י שכתב ר"ת דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה והקשה היש"ש ז"ל כיון דקיי"ל דשלוחו של אדם כמותו הוה ליה כמו הרגו וגבי גוי לא שייך לומר אין שליח לדבר עברה ועוד דאף דאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות עי"ש אבל לפמ"ש דבשאר איסורין כו"ע סבירא להו דאין שליחות לעכו"ם לחומרא אין מקום לקושיתו. אפילו אם נימא דהרא"ש סבירא ליה כשיטת רש"י אבל בלא"ה לא קשה מידי דכבר כתב הטור ביו"ד סי' קסט דהרא"ש סבירא ליה כשיטת ר"ת. וסהדי במרומים:

כי ימים רבים היה לבי נוקפי על חילוק אצבעותי דלא מצאתי כן בדברי רבותי עד שהאיר השי"ת את עיני ומצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת פנ"י ח"ב אהע"ז סי' מג דהגאון רמ''ה ז"ל תי' לקושית הפנ"י משום דהפוסקים דס"ל כר''ה בב"מ יא דאי בעי עביד וכו' אפ''ה סבירא להו דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ואסור בריבית ועל כרחך צריך לומר דבריבית שמורה היתר לעצמו החמירו יותר. דמבואר דדעתו הרחבה ז"ל ג"כ כמ"ש ות"ל שהסכימה דעתי הקצרה לדעת הגרמ"ה ועיקר הדין דלכו"ע אין שליחות לעכו"ם לחומרא בשאר איסורין וא"כ נתחזקה קושיתנו על הרמב"ם מה דפסק בערלה שנתערבה בנטיעות אחרות לבטלן ע"י ישראל דהא אפשר שיאמר לעכו"ם שיאמר לגוי אחר שיבטל דליכא בכה"ג שום איסור אמירה לעכו"ם כיון שאינו אומר לעכו"ם לבטל וגם ליתא משום איסור שליחות וכדכתיבנא לעיל. ובזה יהי' תי' נכון למה שהקשו התוס' בראש השנה (כד) ובעבודה זרה (דף מג) גבי ר"ג דהיו לו בטבלא דמות צורה לבנה דהקשה ע"ז הגמ' ומי שרי והכתיב לא תעשון אתי וכו' ומשני שאני ר"ג דאחרים עשו לו והקשו התוס' דלכאורה משמע שצוה ר"ג לעכו"ם לעשות והא אמירה לעכו"ם שבות ותי' דמצוה שאני ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם חדא דדבריהם סתרי אהדדי דבב"ק ד"פ ובגיטין ד"ח כתבו דדוקא משום ישוב א"י מתירין אמירה לעכו"ם אבל משום מצוה אחרת לא אפי' לענין מילה והכא כתבו דמותר אמירה לעכו"ם משום מצוה בעלמא. רק דזה יש לומר דשאני אמירה לעכו"ם משום שבת. משאר איסורין וכמש"ל. אבל הא קשה דאם נימא דהתירו משום מצוה א"כ מאי פריך והא ר"ג יחיד הוה וניחוש לחשדא הא יש לומר כיון דהתירו איסור אמירה לעכו"ם משום מצוה סברא לומר דהתירו נמי איסור חשדא משום מצוה כדאשכחן בכתובות דף ד הרי שהיה פיתו אפוי וכו' ומת אביו של תתן וכו' מכניסין את המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה הרי התירו לאונן שמחת כניסת לחופה דאסור כדאיתא ביורה דעה סי' שמ"א סעי' ה וגם התירו לו באנינות תשהמ"ט דאף לאחר החופה דרגל הוא לו אעפ"י כן אסור בדברים שבצנעא כדאיתא בש"ס ברכות יח מועד קטן כד כתובות ד' וכן נפסק להלכה ביו"ד ס' שמ"א ואם תאמר דאפשר לחלק דהתם כולהו איסורי דאנינות וכיון דהותרה אנינות הותרו כולן אבל בנד"ז שני איסורים נפרדים המה דאיסור אמירה וכו' על עשייה ואיסור חשדא על השהיה. אבל גם זה אינו לפמ"ש התוס' בכתובות שם בד"ה