דרך המלך (חוידנובסקי) נח

ר"ש הואיל ועבר על בל יראה וכו' (פסחים דף ל) ואף להמרדכי דחולק ע"ז היינו מטעם שחוזר ונאסר אבל בזה ג"כ מודה דהיכא דאפשר לגלגל מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן דשיל"מ מקרי ועיי' בש"ך יו"ד סי' ק"ב אות ז' דמבואר מדבריו דס"ל ג"כ דהיכא דמרויחנא מא"ד לאיסור דרבנן דשיל"מ מקרי וכן כתב בהדיא הכרתי ופלתי שם אות ח בסו"ד ועיי' חולין ד' גבי חמצן של עוברי עבירה וכו' ברש"י ותוס' שם. ועוד דאפשר שלא יבא אפי' לידי איסור דרבנן דהיינו שיאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיבטל דאין שליחות לעכו"ם אפי' עכו"ם לעכו"ם ודלא כהמ"ב הובא בש"ך חו"מ סי' רמג סעי' יד דס"ל דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות דכבר השיגו עליו המשנה למלך בפ"ב מה' שלוחין והמג"א באו"ח סי' תמח ס"ק ד דבירושלמי רפ"ו דדמאי ופ"ק דתרומות מבואר דאין עכו"ם עושה שליחות לעכו"ם חבירו וכ"כ המחנה אפרים ה' שלוחין סי' יד דמהירושלמי הנ"ל ראיה מוכרחת דאין שליחות לעכו"ם אפי' לעכו"ם וכ"כ הבית שמואל באהע"ז סי' ה' אות יט וכן משמע דעת הגר"א ז"ל בביאורו שם אות לט (ועי' ברכי יוסף אהע"ז סי' ה' אות ט"ו ובשו"ת נחלת שבעה ח"ב סי' ל' מש"ב) וא"כ אין כאן איסור כלל לשיטת ר"ת והרא"ש והטור דס"ל דאין שליחות לעכו"ם לחומרא (ועי' ב"מ דע"א ובטור יו"ד ובשו"ע סי' קסט ס"ז) ולפי מה שיבואר להלן כו"ע סבירא להו דאין שליחות לעכו"ם אפי' לחומרא בשאר איסורין חוץ מריבית, וזה הדבר, דהנה בשו"ת פנ"י חלק יורה דעה סי' ג' הקשה על הא דמיבעיא. להו בהשוכר את הפועלים ד"ל מהו שיאמר אדם לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לעכו"ם שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא לא שנא והקשה הפנ"י ז"ל דלמ"ד פ"ק דב"מ די"א דכי אמרי' אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לב"ח מחייב המשלח א"כ מאי קמבעיא ליה אי שרי לומר לגוי חסום פרתי וכו' הא גוי לאו בר חיובא הוא ומחייב שולחן ואסור ואפי' את"ל דהבעיא קאי לאידך מ"ד מ"מ קשה למאי דקי"ל דאמירה לעכו"ם שבות ואין חולק ע"ז בכל התלמוד תיפוק ליה דאיסור דאורייתא הוא כיון דעכו"ם לאו בר חיובא הוא הוי איסור דאורייתא וכי תימא דגוי שאני דלאו בר שליחות הוא מ"מ הפוסקים שפסקו דיש שליחות לגוי לחומרא כדפליגי רש"י ור"ת פא"נ א"כ אין כאן בעיא כלל כיון דהגוי לאו בר חיובא הוא והוא שליח לחומרא פשיטא דאסור מדרבנן. וקושיתו עצומה עד מאד דמכאן ראי' ברורה לשיטת ר"ת ודעימי' דאין שליחות לעכו"ם אפי' לחומרא. עד שלדעתי יש להפליא על ר"ת שהביא ראי' לדבריו מיבמות לד דהתם נמי אמרי' בשלמא דלא קאי במסקנא אשר מכח זה כתב הרא"ש בתשובה כלל קח סי' יא דמי יעלה על דעתו להכריע לקולא כר"ת כי לא הביא ראי' לדבריו אלא שמצינו בפ' ד' אחין בשלמא שאינו מתקיים לפי המסקנא והמדקדק בשיטת ד"א לא דמי להא וכו' וכה"ג כתב הבית יוסף בטור יורה דעה סי' קס"ט על הא דכתב הטור שם בשיטת הרא"ש כשיטת ר"ת דמנ"ל הא שהרי בפסקים כתב שני הסברות ולא הכריע ובתשובה כתב דמי יעלה להכריע לקולא כר"ת וכו' כי ר"ת לא הביא ראיה לדבריו ע"ש בעוד שראיה בצורה לנגדו מהא דב"מ הנ"ל. הגם דהמחזיק ברכה (מהגאון חיד"א ז"ל באו"ח סי' רמד סוף אות ד) כתב לחלק בין איסור שבות דחמיר יותר משליחות עכו"ם לחומרא ומש"ה איבעיא להו אי איכא איסור שבות נמי ובאמת דברי טעם הם דאיסור שבות בשבת נפקא לן ממצוא חפצך וד"ד כמו שפירש"י בע"ז ד"ו וט"ו (ועי' שבת ק"נ ובפירש"י שם) ובודאי חמור יותר משאר איסורי דרבנן כדמוכח בביצה דל"ז לא מעריכין וכו' גזירה משום מקח וממכר ופירש"י שם מקומ"ר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר א"נ מו"מ אתי לידי כתיבת שט"מ וע"ז הקשה דהו לי' גזירה לגזירה וכו' מבואר דאיסור ממצוא וכו' חמיר יותר והיינו משום דהו"ל דברי קבלה דכן מצינו דקרי לדברי קבלה ד"ת בר"ה דף יט ובמ"ק דף ה' ובסנהדין צא ע"א ובחולין יז מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה וכו' ועיי' זבחים פ"ח מנחות כא ופשיטא דחמיר יותר משאר איסור דרבנן וכן מצינו בפסחים נד דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בט"ב כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ ובין השמשות שלו אסור וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' תענית ה''י הגם דאין לנו הכרח דבה"ש שלו אסור דהוא מטעם ספיקא דדברי קבלה לחומרא דאיכא למימר משום דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי דאי ניזול לקולא בעיולי יומא מחמת ספק יום ובאפוקי יומא מחמת ספק לילה הרי ממ"נ נעשה איסור וה"ז דוחה למה שכתבו התוס' בב"ק די"א לענין שליא וכו' אף דיש לחלק דהתם באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן מצינו אף דממה נפשך נעשה איסור לית לן בה כדאמרי' בשבת דף ל"ד ובעירובין סו"פ