דרך המלך (חוידנובסקי) נו

מזה דשיטת רש"י דכל מקום דצריך קליפה הוא מן התורה וספיקא דאורייתא לחומרא וכן הוא שיטת הרשב"א כמבואר ומפורש בבנ"א סי' לט ובפמ"ג יו"ד סי' קה בשפ"ד ס"ק לו אבל באיסור והיתר בשטר כט סי' ב' כתב והיכא שהחם למעלה או זב"ז ורק א' מהן חם וצריך קליפה אם נתבשל כך בלתי קליפה וכן בכ"מ שהצריכו חכמים קליפה ובשלוהו כך בלתי קליפה אפילו כשהחתיכה קלישא שאין בה ס' נגד קליפתה כתב ר"ת וכן השיב מהר"ם שאם א"א לו לקלוף לא נאסר בהכי ואפי' לכתחלה וכש"כ אם נתבשל כבר שא"צ ששים נגדה דהוי דיעבד וכבר נתפשט הטעם בכולו והא דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור היינו בחתיכה שנאסרה בנ"ט. היוצא לנו ממ"ש האו"ה ז"ל דשיטת ר"ת ומהר"ם דאפי' קליפה שהצריכו חכמים מדינא אינו אלא מדרבנן א"כ לא רחוקה היא לומר דכן הוא שיטת הרמב"ם כר''ת ודעימי' ועי' ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' בט"ז ובש"ך ובכו"פ שם וכיון דס"ל לרבינו דקליפה אינו רק מדינא דרבנן והשתא דלא איפסק הלכתא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כדאיתא בע"ז (דף ז) דבשל סופרים הלך אחרי המקיל מש"ה שפיר פסק הרמב"ם כרבה בב"ח דהדתה לבד סגי והשתא אתי שפיר מה שכתב רבינו וכ"א בשו"ע יו"ד סי' י' ואם קלף הרי זה משובח כיון דמה דפסק כרבה בב"ח הוא מטעם ספק דרבנן ולקולא ולא משום דהלכה כמותו מספקא ליה נמי להרמב"ם אולי הלכה כרב דקי"ל הלכה כמותו באיסורין מש"ה כתב ואם קלף ה"ז משובח ועין עירובין ד"ז יבמות ט' תוד"ה גמריה אסתפק ר"ה יא תוד"ה הכסיל ודמיא לספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור ואפ"ה משובח דיטבול כדאיתא בע"ז (דף ל"ז) ובירושלמי שבועות פ"ב ה"א וכ"פ הרמב"ם בפרק טו מה' אבות הטומאה הלכה טו ועין נדה דף לו בתוס' שם דכתבו אפי' תרי חומרא דסתרי אהדדי עבדינן מספיקא ודוק. סימן טז. ה' מאכלות אסורות טוב לי תורת פיהו של הרמב"ם פט"ז מה' מאכלות אסורות הלכה כה דכתב נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות ה"ז לוקט לכתחילה מן הכל ואם היה נטיעה במאתים נטיעות וערוגה במאתים ערוגות הרי כל הנלקט מותר ואם היו פחות מזה כל הנלקט אסור ולמה התירו לו ללקוט לכתתילה והיה מן הדין שאוסרין לו הכל עד שיטרת ויוציא הנטיעה האסורה שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. יסודתו בהררי קודש ערלה פ"א משנה ו' גיטין נד דכן הוא שיטת ר' יוסי ופסק רבינו כוותיה. אבל טובא קשה לי בדברי רבינו ולא זכיתי להבינם לשיטת הפרי תואר והפרי חדש יו"ד סי' צ"ט דס"ל בדעת רבינו דאין מאס"ל הוא מה"ת כשיטת הראב"ד א"כ האיך התיר לכתתילה איסור דאורייתא משום חזקה דאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת דזה שייך אם לוקט וכיון במזיד לבטל איסור דלא קנסי' ליה מדרבנן משום דהו"ל מילתא דלא שכיחא כמו שפירש"י בהניזקין והר"ש בפ"א דערלה מ"ו ואפילו ללקוט לכתתילה נמי שפיר דמי אם נאמר דהרמב"ם חולק על הראב"ד וסבירא ליה דאין מבטלין איסור הוא רק מדרבנן איכא למימר כיון דאינו אלא איסורא דרבנן בכהאי גונא דהכא דאין אדם אוסר כרמו ב"א לא גזרו ומותר לבטל לכתתילה אבל לבטל לכתחילה איסור דאסור מה"ת לבטלו בשביל חזקה דאין אדם וכו' זה דבר דאין הדת סובלתו ועוד קשה אפי' אם נאמר דהרמב"ם ס"ל דאין מבטלין איסור לכתתילה הוא רק מדרבנן כשיטת השמן רוקח בתשובה סי' י"ד אפ"ה קשה האיך התיר לבטל לכתחילה דהכא בערלה וכה"כ קא מיירי דאסור בהנאה ובאיסורי הנאה מסתברא לומר דלכו"ע אסור מן התורה לבטלו משום דהביטול גופא הנאה היא לו כמו שהארכנו בזה בסי' י"ב. ואף אם נאמר דמיירי בהפסד מרובה ג"כ אסור