דרך המלך (חוידנובסקי) נה

שיטת המשנה דאין מעמידין דאסרו שמן של עכו"ם והתירו דבש משום דגבי דבש אפילו בעין נותן טעם לפגם ובשמן מחמת הכלי וכן הוא שיטת רבנן דרע"ק בפסחים שם והא דאמרו התם גיעולי נכרים חידוש הוא דהא כל נטל"פ שרי היינו בפגום מעיקרו כמו נבילה אבל אם הפגם מחמת הכלי אסור דילפי לה מגיעולי עכו''ם דאסרה רחמנא אע"ג דא"א דלא פגמה פורתא אפי' בת יומא והא דקאמר גיעולי עכו"ם חידוש הוא אע"ג דלא דמי האי פגם להאי פגם מ"מ אי לאו דגלי קרא דגיעולי עכו"ם אסור היה מותר מצד הדין דמה לי אותו פגם ומה לי פג"א ואפ"ה אסרי' רחמנא ילפי' מיהא דכיוצא בזה דהיינו פגם שאם היה האיסור בעין היה לשבח ולפי"ז אפשר לומר דרב ס"ל כרבנן דרע"ק כשיטת הסמ"ג והתוס' בפסחים ד"ל וכ"כ רש"י שם הא דאמר רב קדירות בפסח ישברו משום דרב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר"י וקסבר נטלפ"ג אסור ומ"ש התוס' בחולין דצריך להעמיד לרב בידוע שהיא בת יומא צ"ל דהוא מחבר אחר דבאמת אין להקשות מתוס' שבמס' זו להתוס' שבמסיא דאין מופת חותך דמחבר א' חיברם כמ"ש בשם הגדולים להגאון חיד"א ז"ל במעס"פ אות ת' סי' כ' וכן האמת. ואף דזכינו להבין בטוב טעם ודעת שיטת הסמ"ג דלרב דאמר קולף א"צ להעמיד בב"י משום דס"ל דבכה"ג נטלפ"ג אסור אבל אני על משמרתי אעמוד דקשה עד מאוד לפרש בדברי הרמב"ם דמשום הכי פסק כרבה בב"ח משום דאנן קי"ל נותן טעם לפגם מותר מלבד מה דקשה לפי זה למה כתב דהקולף ה"ז משובח כיון דקי"ל נטלפ"ג מותר (ועיי' בסולת למנחה מהגאון מנחת יעקב ושבו"י כלל עו סי' ח מ"ש בשם תורת האשם) יהיה קשה שהרי הרמב"ם פסק סתם דמשמע בין בן יומא ובין שאב"י על שניהם הוא אומר דמדיח בשלמא אינו בן יומו שפיר פסק דמדיח משום דקי"ל דלא כרב דנותן טעם לפגם מותר אבל בן יומא מאי איכא למימר דפסק דלא כרב דהא קי"ל כוותיה באיסורי ומתחלה עלה על דעתי לישב מה דפסק כרבה בב"ח משום דאמרי' התם בחולין פ"ק סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן והילכתא אפי' בצונן (משום דבית השחיטה צונן הוא) מש''ה פסק רבינו כרבה בב"ח דללישנא קמא אמרי' התם דבהא קמיפלגי דרב סבר בית השחיטה רותח ורבב"ח סובר בה"ש צונן וכיון דבסכין טריפה בפלוגתת רב אחא ורבינא פסק הגמ' דאפ' בצונן משום דבית השחיטה צונן הוא מש"ה פסק כרבה בב"ח דס"ל הכי בסכין של עכו"ם ואף דרש"י ז"ל מחלק ביניהם משום דסכין קשה לבלוע וכו' להרמב"ם לא ניחא ליה לחלק בכך ועי' בתוס' שם ד"ה אגב דוחקא וברא"ש סי' ט' ובסי' י אבל שוב ראיתי דזה אינו דע"כ אנו מוכרחין לומר דיש חילוק בין סכין של עכו"ם לשוחט את הטריפה דאי חד דינא לתרווייהו א"כ למה פליגי רב ורבה בב"ח בסכין של עכו"ם ורב אחא ורבינא בסכין ששחט בה טרפה ולא העמידו מחלקותן באופן אחד. ושוב מצאתי בכו"פ סי' י' אות ד' דכתב ג"כ סברא זאת והוסיף לאמר וכי רב אחא ורבינא פליגי בפלוגתא דרב ורבה מאי קמפלגי לימא הלכה כרב או כרבה ע"ש וכיון דכן הוא איך אפשר לומר משום דלל"ק פליגי רב ורבה בסכין של עכו"ם אי בה"ש צונן או רותח ובמחלוקת רב אחא ורבינא בסכין של טריפה פסק הגמ' בצונן דמש''ה פסק הרמב"ם כרבה דהא בודאי חילוק בין סכין טריפה ובין סכין של עכו"ם וכמ"ש הכו"פ ואיך למדין הלכה זה מזה ועוד ללישנא בתרא דכו"ע בית השחיטה צונן ומ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע מאי איכא למימר דפסק דלא כרב דאע"ג דהגמ' פסק בסכין טריפה בצונן משום דבה"ש צונן אפ"ה טעמא רבה בהלכה כרב משום דדוחקא דסכינא בלע דכמו כן מצינו דהרשב"א שם כתב להלכה דקי"ל כמ"ד מדיח דבה"ש צונן ובסכין של עכו"ם יש לומר דקולף כרב כלישנא בתרא דכו"ע בית השחיטה צונן שאינו כרותח גמור ואגב דוחקא דסכינא בלע. ונראה לי לומר הא דפסק הרמב"ם כרבה בב"ח ודלא כרב משום על הא דאמרי' התם במחלוקת רב ורבה בב"ח באיכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן מאן דאמר מדיח שפיר מ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע פירש"י שם כיון דלא איפסק הלכתא ואיסורא דאורייתא הוא עבדינן לחומרא דקי"ל בשל תורה הלך אחרי המחמיר (עבודה זרה דף ז') ועצם המחלוקת דבין רב ורבב"ח אם שחט בסכין של עכו"ם הוא אם צריך קליפה או בהדחה סגי דרב ס"ל לחומרא דצריך קליפה ורבה בב"ח מקיל דאפי' בהדחה לבד סגי ולא בעי קליפה מן הדין, ולא איפסק הלכתא בגמ' הלכה כמאן וע"ז פירש"י דמספיקא עבדינן לחומרא מבואר