דרך המלך (חוידנובסקי) נד

סימץ טו ה' מאכלות אסורות גרסינן בפ"ק דחולין (דף ח') אתמר השוחט בסכין של עכו"ם רב אמר קולף ורבב"ח, אמר מדיח לימא בהא קמיפלגי דמר סבר בית השחיטה רותח ומר סבר בית השחיטה צונן לא דכ"ע בה"ש רותח הוא מאן דאמר קולף שפיר ומ"ד מדיח איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי איכא דאמרי דכ"ע בית השחיטה צונן מאן דאמר מדיח שפיר מ"ד קולף אגב דוחקא דסכינא בלע. והרמב"ם בפי"ז מה' מאכלות אסורות ה"ז פסק דסגי בהדחה כרבב"ח רק דכתב ואם קלף הרי זה משובח וקשה דהא קי"ל הלכה כרב באיסורא כמבואר בקידושין ע"ט בכורות מ"ט נדה כ"ד. ותבט עיני בסמ"ג ל"ת קל"ז דכתב ומי ששחט בסכין של עכו"ם קודם שהכשירה רב אמר קולף בית השחיטה ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומא שהרי בכמה מקומות מוכיח (ע"ז לח) שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומן אי נמי קסבר רב נטלפ"ג אסור במקום שמשביח מעיקרו ואע"ג דבעבודה זרה דס"ח מספקא ליה לרב שם אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו ולפי פירוש זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכל מקום קימא לן נטלפ"ג מותר אלא יהא הלכה כרבה בב"ח שאמר מדיח וכן פסק רבי' משה ולפי דברי הסמ"ג שפיר מתורץ הרמב"ם במה דפסק נגד רב משום דקי"ל נותן טעם לפגם מותר אפי' דנותן טעם לפגם מחמת הכלי כמבואר בעבודה זרה (דף ל"ח) וע"ש בתוד"ה אי. אבל כאן הנני שואל שאלת תם מה זאת שכתב הרמב"ם אם קלף ה"ז משובח דהיכן מצינו בדיני טעם לפגם דיאמר לנו הרמב"ם דהמחמיר תע"ב דאם פסק כרבה בב"ח קליפה למה לי וגם ירד חיים שאלה בעיקר החילוק של הסמ"ג ז"ל דהא אמרי' בפסחים (דף מד) בסוגיא דטעם כעיקר דרבי עקיבא יליף מגיעולי נכרים גיעו"נ לאו טעמא בעלמא הוא ואסור והכי נמי לא שנא ורבנן גיעולי נכרים נמי חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרי' מנבילה והכא אסור ור"ע כדרב חייא בדר"ה דאמר לא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא לא אפשר דלא פגמה פורתא דמבואר מהכא דאין חילוק בנותן טעם לפגם אם הטעם מעיקרו או מחמת הכלי דאל"כ מאי קאמרי רבנן גיעולי עכו"ם נמי חידוש הוא דהא נותן טעם לפגם מותר דגמרי' מנבילה דהתם שאני דפגום מעיקרו משא"כ הכא אפי' מיירי באינו בת יומא דנטלפ"ג הוא אבל הטעם לפגם מחמת הכלי הוא ור"ע נמי מאי הוצרך לומר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא הא אפשר לחלק כחילוק הסמ"ג לשיטת רב דאע"ג דמספק"ל בנותן טעם לפגם אם מותר אבל אם הטעם לפגם הוא מחמת הכלי סבירא ליה דאסור מה"ת א"ו מוכרח מהכא דאין חילוק. הן אמנם דמצאתי להתוס' בפסחים (דף ל) דכתבו ג"כ כחילוקו של הסמ"ג אהא דאמר רב התם קדירות בפסח ישברו גבי עכברא בשיכרא מספק"ל אי קסבר רב נטל"פ אסור או מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי סבירא ליה מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי ממש כחילוק של הסמ"ג אבל באמת גם לשיטת התוס' תסוב הקושיא מפסחים דמוכח דאין חילוק וגם דדבריהם סתרי למה שכתבו בחולין ד"ח על הא דאמר רב שם קולף דצריך להעמיד ביודעין שהיא בת יומא דאי לאו הכי אמאי קולף לרב הא סתם כלים של עכו"ם אינו בת יומא וגבי עכברא בשיכרא מסופק להגמ' אם סבר רב נטלפ"ג מותר או אסור (וא"כ תפשוט מהכא דאסור) ואמאי צריך להעמיד ביודעין שהיא בת יומא הא אפשר לחלק כמ"ש בפסחים גבי קדירות דהתם מספקא ליה ואפשר לומר דשרי מחמת דפוגם בעין אבל הכא גבי סכין הוא מחמת טעם הכלי ס"ל לרב דאסור ושוב ראיתי ולמדתי מתורתן של התוס' בע"ז ס"ז קושיתנו על הסמ"ג והתוס' דפסחים לק"מ ואדרבה סיעתא לחילוקם בשיטת רב דאפשר לחלק בין פגום מעיקרו בין פגום מחמת הכלי דכן הוא