דרך המלך (חוידנובסקי) מד

קיים ועיין בתוס' ברכות יא תוד"ה תני רב יחזקאל וכו' וא"כ לפירוש התוס' ליכא נפקותא ואפ"י להטעם דאין עושין מצות חבילות ג"כ לא יצא ידי חובתו מה"ת. אבל לדעתי הנמוכה נראה דבהא דגזרו רבנן שלא יעשו מצות חבילות הוא דוקא לכתחילה אבל בדעבד בודאי יוצא אף לשיטת התוס' דכן אסרו דוקא לכתחילה כדמוכח מהא דער"פ אין לו שאני היכא דאין לו הוה כדעבד כמ"ש התוס' בפסחים דף ל ד"ה לישהינהו וכה"ג כתבו התוס' בכתובות דף יד ד"ה חדא והרמ"א באהע"ז סי' קסט סעי' יב ואף את"ל דלשיטת התוס' אף באיסור דאין עושין מצות חבילות לא יצא אפ"י דעבד והא דאמרינן אין לו שאני היינו משום דאנוס הוא וכה"ג אפ"י לשיטת התוס' מהני דבאונס לא גזרו חז"ל והעמידו דבריהם על דין תורה אבל במזיד לא שאני לן בין איסור דאין עושין מצ"ח לשאר איסורי דרבנן דלא מהני אפילו דעבד (ועיין זבחים עג:

הא דאמר רבא שם השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי ובפירש"י שם) אבל מאן נוכח דהסוגיא דפסחים ס"ל כשיטת התוס' אפשר דס"ל כשיטת הרן דכתב בפ"ב דסוכה על הא דאמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא מדרבנן הוא דמיתסר שמא ימשך אחר שלחנו אלא ה"ק לא קיימת מצות סוכה כראוי וכרצון חכמים ע"ש ולפי שיטה זו בדעבד יוצא מש"ה אמרו דאסור משום דמרור מבטל טעם המצה ובדיעבד לא יצא אבל אה"נ אפ"י דמצוה חדא דאורייתא וחדא דרבנן ג"כ אסור בב"א משום דאין עושין מצ"ח וראיה מפורשת לדברינו מהא דאמרינן במ"ק ד"ת דאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה כתבו התוס' שם משום דאין עושין מצ"ח ושמחת יו"ט הוא מה"ת כמבואר בפסחים קט וכ"כ התוס' בהדיא בברכות מז ד"ה מצוה שאני וכן כתב הרא"ש שם ושמחת נשואין לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הראש בפ"ק דמ"ק ובפ"ק דכתובות ואפ"ה אמרינן בזה אין עושין מצ"ח הרי מפורש יוצא דלא כשיטת העץ יוסף ופלא בעיני על הגאון ע"י ז"ל דנעלם מאתו כ"ז אף דלכאורה יש לבע"ד לחלוק ולומר בכה"ג דהכא דמצות שריפה ומצות נ"ח נפשות בפעולה אחת ליתא משום חבילות מצוה דלא דמי להנך דסוטה ודפסחים דהתם בפעולות כאחת והראיה דהא איתא ביו"ד סי' רכח סעיף מו דמתירים כמה נדרים לאיש אחד בהיתר אחד וכו' והתרת נדרים הוי מצוה כדאיתא בנדרים דף נט מדוע לא אמרינן דאסור משום חבילות מצוה ע"כ צריך לומר משום דנעשות בפעולה אחת מותר למעביד כמה מצות בבת אחת. ואין לומר דאה"נ דאפילו בפעולה אחת אסור והא דמתירין כמה נדרים לאיש אחד בהיתר א' משום דאיכא למימר אף דאמרינן בנדרים דהתרת נדרים הוי מצוה הוא רק להנודר מצוה לאיתשולי משום דר' נתן כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקטיר עליה. כדאיתא בגמ' שם אבל על המתיר ליכא שום מצוה דכן נראה מהא דאמרינן בשבת דף מו ניחוש שמא לא יזדקק חכם ואי אמרת דגם המתיר עביד מצוה אמאי לא יזדקק לזכות במצוה. אף דמצינו כיוצא בזה בקידושין דף סב האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר וכו' אינה מקודשת ופריך הגמ' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הוו בידו ומשני גר נמי לאו בידו דאמר רחב"א אר"י גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה כדין מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא והתם ודאי הוי מצוה להכניסו תחת כנפי השכינה ועיין סנהדרין צט ובירושלמי ע"ז פ"א ה"א ואפ''ה אמרינן מי יימר דמזדקקו וכו' התם שאני דאפשר לומר דלא יזדקקו משום דקשים גרים לישראל כספחת כדאיתא ביבמות דף מז ובקידושין דף ע ובנדה דף יג ועי' ב"מ נט. וכן אמרינן ביבמות ק"ט מדר"ח דאמר רעה אר"ת למקבלי גרים אם מהטעם שכתבו התוס' ביבמות דמ"ז ובקידושין סב משום שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל למדין ממעשיהם או מטעם שפירש"י בנידה יג משום דכל ישראל ערבין זב"ז ועוד לפמ"ש התוס' שם לפי שמתערבין הגרים בישראל ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות ויש מפרשים לפי שביותר הוזהרו ישראל על הגרים ואין יכולין להזהר מאונאתן. ב"כ וב"כ אתי שפיר הא דאמרינן גבי גר מי יימר דמזדקקו ליה אבל ההיא דשבת אם אמרת דלהמתיר ג"כ מצוה אמאי לא יזדקק חכם לזה. אבל באמת הא ליתא דבודאי המתיר. עביד ג"כ מצוה כיון דלהנודר מצוה לשאול על נדרו ואסור לקיימו ממילא המתיר נדרו ומבטלו מצוה קא עביד דמפרישו מן האיסור ומסייעו לדבר מצוה וכן איתא בנדרים דף כג דרבנן הוי מצערא למצוא פתח וכו' וכן אמרינן בהדיא ביבמות קט דהפרת נדרים מצוה וידבק בזה והא דאמרו שמא לא יזדקק חכם היינו שמא לא ימצא חכם דאינו מצוי כ"כ והראיה מדמשני התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות וע"ז לא