דרך המלך (חוידנובסקי) לו

מרור וליכא מדוע איפוא צריך כוונה הרי נעשתה תכלית המצוה דהרגיש טעם מרירות ומה לנו להנאתו שאין זה תכלית המצוה ואדרבה להיפוך. ע"כ נראה לי דהרמב"ם ס"ל מצות אצ"כ ומה"ט פסק כפאו ואכל מצה יצא ולא מטעם דנהנה דכן פסק נמי דמילה כשרה בקטן אע"ג דלאו בר כונה הוא כדאיתא בגיטין כג ובחולין יג הגם דהתם שאני לפמ"ש התוס' בע"ז דף כז מנחות מב גיטין כג דמילה סתמא לשמה קאי כ"ז שאינו עושה לשם הר גריזים כונתם כ"ז שאינו עוקר לדעת אחרת ועי' ברכות יב גבי דנקיט כסא דחמרא בידי' ובתוס' והרא"ש שם וכה"ג אמרו בחגיגה יט אם לא הוחזק מחזיק ואם הוחזק אינו מחזיק. ובזה ניחא לי מה דנתקשיתי זי''ר לשיסת האו"ז דמחלוקת רב ור"י בחולין לב בנדה שנאנסה וטבלה אם מצות צ"כ יהיה קשה הא דאמרו בע"ז שם ובמנחות דף מב מנין למילה בעכו"ם שפסולה דב"פ משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמר ר' יוחנן אמר המול ימול המל ימול ע"ש בשלמא לרב צריך מיעוט דעכו"ם פסול משום דס"ל בחולין שם מצות א"צ כונה והו"א להכשיר מילה בעכו"ם ג"כ משום הכי צריך קרא. למעט אלא לר"י דס"ל מצ"כ קרא ל"ל למעוטי עכו"ם מהיכי תיתי להכשיר מילת עכו"ם בלא כונה ולא עדיף מישראל וכפמ"ש התוס' ניחא ולפ"ז לאו ראיה היא דהרמב''ם יסבור:

דמצאצ"כ אמנם דברי סובבים לפמ"ש הגאון פרי אדמה ז"ל דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' דמילה סתמא לשמה קאי ואפ"ה מכשר בקטן כמ"ש הטור והב"י בשמו ביו"ד סי' רסד אע"ג דהתם אפשר לומר במילה דבעי' עשרה לכתחילה כדאיתא ביו"ד סי' רסה סעיף ו א"א שלא יהיה גדול עומד ע"ג ומהני אפי' בגט כה"ג כדאיתא בגיטין דף כג וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין הי"ח ועי' באהע"ז ס' קכג סעי' ד ובס' בני אהובה הגר הי"ת:

אולם מדכתב הרמב"ם סתם דקטן כשר למול ולא כתב והוא שגדול עומד על גביו כמ"ש בהג"ר גבי גט מבואר דס"ל מצות א"צ כונה והא דפסק בשופר דבעי' כונה הוא מהאי טעמא משום דלשיטתו אזיל כאשר אבאר בעזהי"ת דהנה הש''ך ז"ל בחושן משפט סי' לו העלה בשיטת הרמב"ם דין מופלא דאף דקי"ל דאין עדים צריכין כוונה להעיד זה דוקא בשלא נמצא קאו"פ ביניהם אבל נמצא קרוב או פסול ומכשירין העדות הכשרים מחמת דהפסולין לא נתכונו להעיד צריך שיהיו הכשרים שיכוונו להעיד דאל"כ הוי תרתי דסתרי ודפח"ח. וכן הסכים לזה השער משפט וכתב דדבריו נאמנו מאד בשיטת הרמב"ם ואמרינן בפ"ק דר"ה דף טז א"ר יצחק למה תוקעין בר"ה ופריך הגמרא למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין פריך מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן והקשו התוס' שם ובדף כח הא קא עבר משום בל תוסיף וכן הקשה הרשב"א בחי' שם ותירצו התוספות דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים והרשב"א תי' דתקנת חכמים לצורך ליכא משום בל תוסיף דכתיב עפ"י התורה אשר יורך ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמה"ז מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה ואע"ג דבקיאינן השתא בקביעא דירחא וה"ה וכו' והכי נמי לצורך ראוי לתקוע ולחזר ולתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמם מלא תסור וכאשר ירדוף הקורא ברמב"ם פ"ב מה' ממרים יבואר דלא ס"ל כשיטת התוס' גם לרבות שיטת הרשב"א ועי' בפתיחה כוללת להפמ"ג ה"א סי' לח ולהרמב"ם צריך לומר דלא הוי בל תוסיף פשוט משום דלא מכווני להוסיף על מצות שופר רק כוונתם לערבב השטן ואף דבזמנה לא בעי כונה אף לעבור הכא שאני משום דעוקרין לכוונה אחרת ודמיא למ"ש הרא"ש בפ"ק דברכות סי' יד דטפי עדיף בלא כוונה ממה שעוקר הכוונה לברכה אחרת ועי' ברכות יב תוד"ה לא דכתבו ג"כ כסברא הזאת וכ"כ תר"י שם בשם הר"ש וכמו"כ כתב הרן בר"ה דף כח ועי' בטור או"ח סי' תעה מ''ש הב"י בשם ר' ירוחם ז"ל כדול"ז כתב היש''ש חולין סי' יג פ"ב:

והשתא אתי שפיר מה דפסק הרמב"ם בשופר דבעי כוונה אף דבמצה לא פסק כן משום דלדידן תוקעין ומריעין מיושב ומעומד וקשה כקושית התוס' הא איכא בל תוסיף וצ"ל לשיטת הרמב"ם דבתקיעות דמיושב אין מכוונין לשם מצות שופר להוסיף על ד"ת משום הכי על כרחך בתקיעת דמעומד צריכין לכוון דאי לאו הכי הוי תרתי דסתרי והא דאמר רבא מדכפאו לאכול מצה יצא התוקע לשיר נמי יצא היינו באם אינו תוקע רק פעם אחת דלא שייך תרתי דסתרי. ומתוך זה יבואר לנו דין חדש בשיטת הרמב"ם דהיכא דעובר על בל תוסיף אף בדיעבד לא יצא מדכתב דצריך שיתכון משמיע להוציא ושומע לצאת ואל"ה לא יצא וכפמ"ש הוא מטעם דב''ת ועי' ברכות יא תוד"ה תנא רב יחזקאל ודוק.