דרך המלך (חוידנובסקי) לה

דס"ל התם בחולין דאף לביתה לא טהרה משום דמצות צריכות כונה הכי נמי סבירא ליה גבי פסח ולא מחלק ביניהם וכסברת רבא בר"ה דאם כפאו ואכל מצה יצא הכי נמי גבי שופר דתוקע לשיר יצא וקי"ל כר"י נגד ר"ל כדאמרינן ביבמות דף לו ועוד דעיקר מה שכתבו התוספות בפסחים דף קז דמשום הכי סבירא ליה לריש לקיש דפסח מיהא עביד משום דאכילת פסחים לא מעכבא אעפ"י דלא קיים מצות אכילה אבל מצות פסח עביד (ולפ"ז צריך לומר דר' יוחנן קיבלה מיניה ועין באו"ח סי' תעז בחק יעקב שם אות ד מ"ש בשם הרוקח) ועוד דהאיך אפשר לומר כדעת האומרים דשיטת הרמב"ם דמצוה צריכות כונה רק גבי מצה שאני משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכיל דהא הרמב"ם פסק בפ"א מה' מקוואות דנדה שנאנסה וטבלה דטהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה והיינו כרב דס"ל מצות א"צ כונה כמ"ש הגהת אשרי בשם אוז' בסופ"ג דר"ה ועיי' בביאורי. הגר"א ז"ל או"ח ס' ס' אות ז דדעתו הרמה ג"כ כשיטת האו''ז עי"ש. איברא דזה יש לדחות לפמ"ש הר"ן בחולין דהך דטבילה ושחיטה אין ענין למצות צריכות כונה דהתם מכשירין נינהו ופליגי רב ור"י בהא שלמר קילי מכשירין ממצות ולמר חמירי ע''ש ועי' נדה סו תוד"ה כל הראוי ועוד דע"כ אי אפשר להעמיס בדברי הרמב"ם משום דס"ל מצות אצ"כ דהא פסק בפ"ו מה' יסודי התורה ה"ו אם היה שם כתוב על בשרו וכו' נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל וזה הוא כמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה כדאיתא בשבת קכא יומא ד"ת ודף פח וע"כ צריך לומר דפסק כמ"ד לאו מצוה וכ"א בהדיא בלחם משנה שם והדעת נותנת דמ"ד דטבילה בזמנה לאו מצוה היא הרשות בידו שלא לטבול כל ימי חייו אם אינו רוצה לאכול קדשים ולכנוס למקדש דדוקא בכהנים הטבילה חיובית כדמוכח מההיא דאמרינן בב"מ ד"ל והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות ופריך הגמ' למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבה"ק פשיטא האי עשה (השב תשיבם) והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ופירש"י דטומאת כהן ל"ת לנפש לא יטמא ועשה קדושים יהיו והרי"ף כתב דהעשה הוא וקדשתו ובין להרי"ף ובין לפירש"י מוכח מהגמ' דאיסור ל"ת הוא על הכהן שלא יטמא ואם טימא את עצמו מצות עשה על הכהן לפירש"י מקדושים יהיו ולהרי"ף מקדשתו שיהא קדוש ולא יהא טמא למת היינו שיטבול א''ע דאין לומר דהעשה הוא ג"כ איסור שלא יטמא דא"כ מאי פריך הא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מאי מצות עשה איכא כאן הא אינו אלא איסור שלא יטמא והוה ליה כמו שני לאוין א"ו דמ"ע על הכהן שיהא קדוש וכשמטמא את עצמו מבטל המצות עשה וכן אם שהה בטומאתו ובזה ניחא הא דאמרו בסוף פרק ד' דסנהדרין א"ל ההוא צדוקי לרבי אבהו וכו' כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה. כי קברי' למשה במאי טביל וכו' דיחס כהונה לשאלתו במאי טביל הוא תמוה ואם ישראל טימא א"ע למת הלא ג"כ צריך טבילה אלא על כרחך דבכהן הטבילה חיובית דאם שהה בטומאתו עובר על מ"ע דקדושים יהיו לא כן בישראל דהרשות בידו שלא לטבול כי"ח א"כ לפ"ז בודאי אי אפשר לומר הא דפסק הרמב"ם בנדה שנאנסה דעלתה לה טבילה מטעם האו"ז משום דמצות א"צ כונה דאיזה מצוה יש כאן דהרשות בידה שלא תטבול כי"ח מטעם הטומאה ועי' נדה סו תוספות ד''ה כל הראוי לבילה. אלא אי קשיא הא קשיא לי לשיטת הר''ן והמ"מ ודעימי' דשיטת הרמב"ם הוא דמצות צ"כ רק גבי מצה שאני משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכיל ונהנה ומה לי לכונתו. דהא אמרו בערבי פסחיהם דף קטו דריש לקיש ור"ה ורב חסדא כולהו ס"ל דבמרור לא נפק בלא כונה משום דמצות צר"כ ולא אמרינן אכול מרור אמרו רבנן והא אכיל וכי תימא שאני מרור דליכא טעמא דנהנה ולא דמי למצה שכן נהנה ודמי למתעסק בחלבים ועריות דחייב משום דנהנה כפירש"י בר"ה (דף כח) מש"ה בעינן במרור כונה ועי' בפתיחה כוללת או"ח להפמ"ג ז"ל בפ"ג אות ה' דעלה ונסתפק בזה אם מרור דמי למצה או לחלק מטעם דבמרור ליכא הנאה ובפנ"י בח"י לראש השנה דכ"ח מצאתי דכתב לדבר ברור דבמרור בעי כוונה משום דלא שייך טעמא דנהנה. אבל לאיש ח"י אשר דרכי החכמה נעלמו ממנו נראה דאין לחלק בין מצה למרור כמו דחייב מתעסק בתו"ע שכן נהנה משום דנעשתה תכלית הפעולה מה דאסרה התורה והיינו ההנאה ומהאי טעמא יוצא במצה בלא כונה משום דלא משגחינן על גוף הפעולה רק על תכלית הפעולה והוא הנאת מעיו א"כ הכי נמי במרור שתכלית המצוה היא העדר הנאה והרגשת טעם מרירות כדאמרינן בפסחים דף קטו בלע מרור לא יצא בעינן טעם