דרך המלך (חוידנובסקי) לד

סימן ט. הלכות שופר גרסי' בגמ' ראש השנה דף כח שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא (ופריך הגמ') כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עיתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים ה"ז כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. א''ר אשי שכפאוהו פרסיים אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא היינו הך (ומשני) מהו דתימא התם. אכול מצה אמר רחמנא והא אכל (פירש"י ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרי' בכריתות דף יט המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה) אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. והרמב"ם בפ"ב מה' שופר פסק דצריך שיתכון משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא מבואר מדבריו דס"ל דשופר בעי כונה כר' זירא שם כח ע"ב והקשו המ"מ והר"ן מהא דפסק הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה כפאוהו ואכל מצה יצא אלמא דסבירא ליה מצות א"צ כונה ותי' דבתקיעת שופר כיון דחזי' דר"ז אמר לשמעיה איכון ותקע לי נקטינן דצריך כונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזי' בגמרא מאן דפליג עליה בהדיא לא דחי' לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יוצא שכן נהנה זהו קוטב דבריהם ז"ל. ועיין בטור או"ח סי' תעה ובסי' תקצ בבית יוסף דמבואר מדבריו דהרמב"ם ס"ל מצות צריכות כונה רק גבי מצה שאני משום שנהנה וכמ"ש הרן והמ"מ וכה"ג כתב המג"א סי' תעה סעיף ד על הא דכתב הב"י אכל מצה בלא כוונה יצא כגון שאנסוהו וכו' כתב ע"ז המג"א ז"ל אע"ג דמצות צריכות כונה במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה בכך ע"ש ועי' בפסחים קטו בתוד"ה מתקיף דכתבו ג"כ דלגבי אכילה לא בעינן כונה כולי האי כמו בתפילה ותקיעה ע"ש. וכן משמע מהא דכתבו התוס' ביבמות דף מ מת"ג איכא דליכא למימר רצה לשם סעודה אוכל רצה לשם מצוה דאין צריך שיתכון לשם מצוה אלא שלא יהא אוכלה אכילה גסה וע"ש בפירש"י ד"ה הכא. ואני איש ח"י שמעתי ולא אבין חילוק הני רבוותא וכי נתחכם יותר מרבא דהא אהא דכפאו לאכול מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא הרי דס"ל דמצה ושופר שוין הן וגם הגמ' פריך התם פשיטא דשוין הן ומאי קמ"ל רבא אף דאמרינן התם מ"ד התם אכול מצה וכו' זהו רק לההו"א אבל מסקנת הגמ' דאין לחלק ביניהן וזה קמ"ל רבא ואם רבא לא חילק בין מצוה דאכילה ובין מצוה דלאו אכילה מנא לן לחלק אתמהה. והנה מריש הו"א להביא ראיה נכונה לענ"ד דיש חילוק ביניהם מהא דאמרו בנזיר דף כג ובהוריות דף יוד אר"י מאי דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לב' שצלאו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה (ופירש"י בהוריות שם שלא לשום מצוה אלא נתכוין לאוכלו לשם קנוח סעודה וכה"ג פי' בנזיר מחמת תאוה שאוכלו ברעבון) זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א"ל ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא עביד והרי ר"ל סבירא ליה בפסחים קיד דמצות צריכות כונה וכיון דלא היה כונת המצוה בודאי לא קיים המצוה ולא יצא ידי חובת פסח ומאי קאמר פסח מיהא עביד אע"כ צריך לומר במידי דאכילה נתקיים המצוה אף בלא כונה אכול פסח אמר רחמנא והא אכיל כמו גבי מצה אלא דלא עבד מצוה מן המובחר. אבל אחרי שימת עין תחת עיון נראה דאין מכאן ראיה לחילוקם מכמה טעמים חדא דהא ר' יוחנן פליג עליה וסבירא ליה דלא קיים המצוה מהאי טעמא שלא נתכוין לשם אכילת פסח ולשיטתו אזיל דס"ל בחולין דף לא נדה שנאנסה וטבלה דאף לביתה לא טהרה משום דמצות צריכות כונה כמ''ש בהגהת אשרי בר"ה כח בשם או"ז וכמו