דרך המלך (חוידנובסקי) לא

לחבירו וכו' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק משמע דעיקר השאלה הוא אם חזקתו בדוק הרי יש כאן חזקה ואזלינן בתר חזקה כמו בכל איסורי תורה או אין חזקתו בדוק צריך לבדק כיון דליכא חזקה וכבר הוכחנו דמיירי לאחר הביטול א"כ לשיטת רש"י והתוס' דהבדיקה הוא רק מדרבנן תקשי אמאי צריך כאן חזקה אפי' אין חזקתו בדוק הוי ספיקא דרבנן ולקולא א''ו שאני בדיקת חמץ דאתחזק איסורא. ואפילו לשיטת הרמ"א ביורה דעה (סי' קכ"ז סוף סעי' ג) דסבירא ליה דבדיקת חמץ לא מקרי אתחזק איסורא אפ"ה. נ"ל דיש להחמיר בספיקו לפמ"ש התוס' בריש פירקא שאני חמץ שהחמירה בה תורה לעבור בב"י ובימ"ל החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה אע"ג דבשאר איסורי הנאה לא חיישי' לזה ע"ש א"כ הכי נמי אע"ג דבשאר איסורי דרבנן אזלי' לקולא בספק אבל בחמץ החמירו בספיקו דילמא אתי למיכליה ולפירש"י דלא סבירא ליה האי טעמא דשמא יבא לאכלו דהוי חששא רחוקה בחמץ שאינו ידוע כי האי דהכא לבדוק לאור הנר בחורין ובסדקין וכמה ספיקי איכא כאן שמא אין כאן חמץ כלל ואת"ל דאיכא שמא אין סופה להמצא בתוך פסח ואת"ל שימצא שמא לא יאכלנה ועוד הא תינח חמץ דראוי לאכילה שאור שאינו ראוי לאכילה (כדאמרינן בפ"ק דביצה דף ז) מאי איכא למימר ובאמת גם שאור בעי בדיקה משום הכי פירש רש"י דהטעם הוא משום בל יראה ובל ימצא אף לאחר שביטלו מדרבנן וצריך לומר כמ"ש הר"ן דחכמים לא רצו לסמוך על הביטול דלפעמים אין מבטל בלב שלם. וא"כ לפירש"י ודאי ניחא מה דהחמירו בספיקו אף שהוא מדרבנן כיון דהבדיקה לא הוי מחשש ד"א כמו ביצת נבילה משום ביצת טרפה אבר המדולדל משום אמה"ח וכדומה אלא דהבדיקה הוא משום חשש איסור גופן שמא לא ביטל בלב שלם ויעבור על ב"י וב"י מה"ת וה"ז דומה לגביני עכו"ם שאסרו חכמים מחמת חשש איסור תורה בגופן דאין אומרים בזה ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש הש"ך סי' קי בכ"ס אות יח וכן הסכימו כל הפוסקים ובלאו הכי כבר הוכתנו לעיל מהגמ' דבבדיקת חמץ ספיקא דרבנן לחומרא וכ"כ התוס' במנחות סז ד"ה כדי וכדולנ"ז כתב הה"מ בפ"ב מה' חמץ ומצה בדעת הרמב"ם דבדיקת חמץ כיון דתחילה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק של דבריהם. ונחזור לענינינו דלשיטת רש"י והראב"ד והתוס' ניחא הא דאמרינן דמפריש עליהן בחזקת שהן קימים ולא הצריכו בדיקה כדאיתא במשנה גיטין לא משום דס"ל דמעשר פירות מדרבנן הוא והו"ל ספיקא דרבנן אם נגנבו או נאבדו אח"כ ואזלינן לקולא ואף דאתחזק איסור טבל דרבנן איכא למימר דסבירא להני רבוותא כשיטת הפר"ח והמנחת יעקב (בתורת השלמים קונט' הספ' אות לו) דספיקא דרבנן אף דיש לו עיקר מה"ת ואתחזק איסורא ספיקו להקל. אבל להרמב"ם דס"ל דמעשר פירות אילן הוא מה"ת כמו שכתב הט"ז ביורה דעה סי' שלא סעי' יג והטורי אבן בר"ה דט"ז קשה למה לא הוצרכו בדיקה הא אין סומכין על החזקה במקום דאפשר לברר כדאמרינן בפסחים במשכיר בית לחבירו בארבע עשר אעפ"י שחזקתו בדוק אם הוא קמן צריכי' לברורי ולשואלו וכ"פ הרמב"ם כש"ל ובר מן דין הלא קימא לן כרב נחמן אמר שמואל (ב"ב קנו) דבודקין לקדושין ולגירושין ולחליצה ולמיאונין אע"ג דאיכא חזקה דרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סי' כדאיתא בנידה מו יבמות קה ע"ש אפ''ה לא סמכי' אחזקה במקום דאפשר לברר. לקולא וא"כ אמאי פסק הרמב"ם בתרומות ומעשרות דסומכי' לקולא על החזקה במקום דאפשר לברר על כן נראה לנו לומר בזה דהא דאמרינן דאין סומכין על החזקה במקום דאפשר בירור הוא רק חומרא מדרבנן ומה"ת א"צ לברר אפילו דאפשר לברר וסומכין על החזקה דהא עיקר דין חזקה ילפי' מפ"ק דחולין די"א מויצא הכהן מן הבית וכו' דילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא והתם אפשר לברר כמבואר בגמ' שם ואפ''ה אזלינן בתר חזקה וכן מוכח ממ"ש הרמ"א ביו"ד סי' א' אין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לברר ע"ש דמבואר דאין זה אלא מדרבנן דבדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה ודיעבד כמ"ש הר"ן ברפ"ב דחולין והתו בגיטין ד"ג וכן משמע ממ"ש התוס' במנחות לח ד"ה אם דאין לחלק בדאורייתא בין לכתתילה ודיעבד וכ"כ רבינו מהר"ם חלאוה ז"ל בחי' על פסחים דמ"ד על הא דאמרינן שם ורבנן גיעולי עכו"ם נמי חידוש הוא דהא כל נטלפ"ג מותר כתב ואע"ג דה"מ דיעבד אבל לכתתילה לא ה"מ דרבנן אבל דאורייתא אפי' לכתחילה נמי דבדאורייתא אין חילוק בין דיעבד לכתחילה. הרי קמן דכל עיקר דין דאפשר לברר מבררי' הוא