דרך המלך (חוידנובסקי) כח

אבל לשיטת התוס' דס"ל דשביתת בהמתו ועבדו אינה אלא עשה דלמען ינוח וכו' כמפורש יוצא מדבריהם ברפ"ה דשבת דנ"א מה הקשו ל"ל טעמא דמחמר וכו' דהא איכא למימר דמש"ה נקיט מחמר בנסיוני לאסור אף בנשים משום דהו"ל לאו משא"כ משום שביתה נשים פטורות דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא והוא קושיא עצומה לכאורה. אך דזה יש לתרץ דאם כן לשיטת התוס' והמרדכי בפ"ק דע"ז תת"א והרמב"ם בפרק כ מה' שבת דכולהו ס"ל דשביתת בהמתו אינה אלא עשה ולדידהו נשים פטורות מטעם מ"ע שהז"ג ותקשי להני אשלי רברבי ז"ל מהא דאמרי' בשבת נה ביצה כג פרתו של ראב"ע יוצאה ברצועה שבין קרניה במש"ש תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו דמפורש בהדיא דגם נשים חייבות בשביתת בהמתן וצריך לומר דאף דקי"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות כדאיתא במשנה קדושין כט אבל שאני שבת דבשבת חייבות אף במ"ע שהז"ג כדאמרי' בברכות ובשבועות דף כ אראב"א נשים חייבות בקידוש היום ד"ת וכדמפרש רבא שם משום דאמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וה"ה בכל מ"ע דשבת חייבין מטעם ההיקש דזכור ושמור כיון דחייבות בל"ת דשבת חייבות ג"כ במ"ע דשבת כמ"ש הר"ן פרק כל כתבי וז"ל שם כתב ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות וכן לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי דשבת עכ"ל וכ"כ הגאון רעק"א ז"ל בתשובה סי' א בנשים כיון דמחויבות במ"ע דקידוש מהקישא דזכור ושמור מחויבות ג"כ בכל מ"ע דשבת. וא"כ לפ"ז שפיר הקשו התוס' למה לי טעמא דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו כיון דליכא נ"מ לדינא דגם על מ"ע דש"ב נשים חייבות אף דמחמר הו"ל ל"ת ולר"א חייב חטאת ולכו"ע בלאו כדאיתא בשבת קנד יבמות דף ו פסחים דף סו ולשיטת התוס' שביתת בהמתו ועבדו אינה אלא עשה וקי''ל דל"ת חמירא מעשה כדאיתא ביומא פה וביבמות דף ז אבל איזה תועלת לנו מהחומרה שלה כיון דגזרו משום איסור שביתה לחודא דאינה אלא עשה כדאמרינן מעביד ביה מלאכה חיישינן רק דהגמ' פריך על זה דהא לא משכחת כיון דזבנה קנייה וכן שאלה ושכירות קנייה ונמצא שהוא של עכו"ם וכיון דבגזירת נסיוני משכחת איסור שביתה א"כ למה לי טעמא דמחמר כיון דאסרו מהאי טעמא דשביתה דאיזה נ"מ יוצא מזה אם עביד. איסור חמור או איסור קל דזה אין לומר דלרמי דגזרו משום נסיוני סבירא ליה דדוקא משום איסור חמור גזרו כגון מחמר אבל לא משום שביתה דאינו אלא עשה כדאשכחן בפסחים כט לר"ש דקנסא קניס משום דעבר על בל יראה וב"י ולא קאמר משום דעבר על עשה דתשביתו וכה"ג כתבו התוס' במנחות סח ד"ה והא כתיב עד הביאכם למצוה משמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו והא דדתיק משום מצוה ליקו וליגזור אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו אבל סוף סוף קשיא למה לי טעמא דמחמר לשיטת הפוסקים דשביתה הוא ג"כ בלאו ובנסיוני איכא איסור שביתה א"כ למה לי טעמא דמחמר דזה דוקא בדשמעה לקלי' וכו' הלא בכל אופן אסור מטעם שביתה לחוד ושפיר הקשו. אבל אי קשיא הא קשיא דאכתי מאי הקשו התוס' תיפוק ליה משום שביתה לחוד ולמה לי טעמא דמחמר דהא איכא למימר דמשום הכי קאמר טעמא דמחמר דהטעם מספיק אף ליום הכפורים לאפוקי מטעם שביתה דאינו ביוה"כ לשיטת השאג"א א"ו משמע דשיטת התוס' דגם איסור שביתה אסור ביוה"כ כמו בשבת. וכן מצאתי דאתא לידי ספר מטה אפרים וראיתי בו סי' תריא דכתב בהדיא דגם לענין איסור שביתה בבהמתו ובעבדו יוה"כ כשבת ע"ש וכן משמע ממ"ש הרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור ה"ב כל דבר שאסור לעשותו בשבת אעפ"י שאינה מלאכה אסור לעשותו ביוה"כ וכו' כללו של דבר אין בין שבת ליוה"כ אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביוה"כ בכרת. וכיון דמבואר לנו דכל הדברים האמורים בשבת אמורים ליום הכפורים (רק בקניבת ירק וכו') בכל איסורים והמלאכות ותוצאות המלאכות כדאמרי' התם הא לענין תשלומין זה וזה שוין א"כ סברא לומר כמו בתוצאות המלאכה בשבת ה"ה מומר לכל התורה כולה תצא דינא גם לרבות יום הכפורים וכן איתא בשו"ע יו"ד של הגאון החסיד מהר"ש ז"ל בסי' ב בקו"א אות י ודו"ק.