דרך המלך (חוידנובסקי) כז

נפקותא בין יו"כ לשבת בשום דבר וכל הדברים האמורים בשבת ה"ה ליוה"כ הן בעניני מלאכות והן בכל הדינים האמורים בזה נאמרו בזה רק לענין עונש חלוקים הם. וכן מורה לשון התוס' בר"פ מרובה דכ' וכן אין בין שבת ליו"כ לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה משמע דמלבד איסור אכילה ליכא נפקותא ביניהם לדינא ומש"ה קאמר בגמ' דגם לתשלומין שוין א"כ מצינו למימר דגם לענין מומר לכל התורה שוין הן אע"ג דגבי יוה"כ לא שייך הטעם הא לא איריא דכה"ג מצינו בגמ' חולין דף לג תניא דלא כראב"י הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר וכו' אתד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו ע"ש אף דראב"י טעמא טעים משום דלב"נ במיתה תליא מילתא והני כאבר מן החי דמי וצריך לומר משום דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור והכי נמי מי איכא דנ"מ בין שבת ליום הכפורים מלבד העונש הגם דמצינו ביומא דף סו על הא דאמרו עתי אפילו בשבת קאמר עלה רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ הא ליתא דכבר אמרו במס' כריתות דף יד דרפרם בדותא היא דשאני שעיר המשתלח דהכשירו ביו"כ בכך ועיין כתובות ד מו בתוד"ה מסר דמבואר דס"ל דתוס' מלאכה בשבת הוא מה"ת מצינו דשיטתם דגם ביוה"כ כן כמ"ש בר"ה דף ט ואף דשיטת הרמב"ם דוקא תוספת עינוי הוא מה"ת ביוה"כ אבל לא תוספות מלאכה. אבל כבר כתב הבית יוסף בטור או"ח סי' תרח דלשיטת הרמב"ם ה"ה בשבת הוי רק איסור מדרבנן תוספות מלאכה. וכן לר"י הסנדלר דס"ל דמעשה שבת אסורין לעולם אף דלמד מהכתוב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מתלליה מו"י דודאי מורה לשון הכתוב דמיירי בשבת דביוה"כ ליכא מיתת ב"ד אפילו הכי ס"ל להתוס' דה"ה ביוה"כ כן דכן מבואר מקושיתם בחולין קטו דהקשו שם בתוס' ד"ה היא לריה"ס דס"ל דמעשה וכו' למה ליה למימר מקדש וכו' תיפוק ליה מכל שתעבתי ואי אמרת דלר' יוחנן הסנדלר אסורים באכילה דוקא מעשה שבת מה זה שהקשו התוס' תיפוק ליה מכל שתעבתי וכו' דאי מהתם הו"א אפילו יוה"כ מש"ה יליף מקדש היא וכו' דמיירי דוקא בשבת א''ו דשיטת התוס' דשבת ויוה"כ שוין הן לכל הדינים אף שאינם מן המלאכות אלא מתוצאות וחילוקי דינים מהמלאכות ועיין ביצה לו תוד"ה והא מצוה וכן הוא שיטת היש"ש פ' מרובה סי' כ דלריה"ס ה"ה ביוה"כ וכ"כ התורת חיים בב"ק דף עא והרבו להשיב על הרא"ש דמחלק שם בין שבת ליוה"כ והביאו נמי ראיה מהא דמגילה ד''ו דאין בין שבת ליוה"כ וכו'. ונראה דכש"כ דמחמר נוהג ביוה"כ נמי כמו בשבת כיון דהוא לאו לכו"ע ולרמי ב"ח בשוגג חייב חטאת ובמזיד סקילה כמפורש בשבת קנג וכן מצאתי בס' מטה אפרים סי' תריא דכתב דאסור לחמר אחר בהמה ביוה"כ בין שהיא שלו בין שהיא של אחר הגם דראיתי בס' עמק הלכה או"ח סי' קנד דשיטתו הוא דאין איסור מחמר ביו"כ אבל ישתקע הדבר וכו' הגם דהביא ראיה לדבר אבל ראיתו אתמכ"ת לאו ראיה היא כלל להמעיין שם. וכן מצאתי שאהבה נפשי בשו"ת שאגת אריה דכתב דהמחמר ותחומין אליבא דרע"ק והבערה אליבא דר"י אע"ג דבכולהו ליכא חטאת בשוגג (עי' סנהדרין סו שבת קנג קנד) אפילו הכי אסורים ביום הכפורים כמו בשבת מן התורה רק לענין איסור שביתה בבהמתו ועבדו כיון דאינו אלא עשה כתב שם בסי' ע להקל ביו"כ למאן דס"ל דאינו נוהג ביום טוב. ולדעתי הקצרה נראה דשיטת התוספות דגם בעשה דשביתת בהמתו ועבדו אין חילוק בין שבת ליום הכפורים דהנה בפ"ק דע"ז דף טו על הא דאין מוכרין בהמה גסה לעכו"ם אמרי' בגמ' מ"ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה (בשבת) חיישינן (ופריך) וניעבד כיון דזבנה קנייה גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה אלא אמר רמי בריה דרב ייבא גזירה משום נסיוני דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא וא"ל תא ניסייה ניהליה ושמעה ליה לקלא ואזל מחמתיה וניחא ליה דתיזל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת והמחמר אחר בהמתו בשבת חיוב חטאת והקשו התוס' שם למה לי טעמא דמחמר תיפוק ליה משום שביתת בהמתו לחוד ותי' דמשום נסיוני דאין בו איסור אלא לפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי דהנה לכאורה קושית התוס' תמוה דבשלמא לשיטת רש"י שם דאיסור שביתה הוא בלאו וכן הוא שיטת הרן כמ"ש הכ"מ בפ"כ מה' שבת ה"ג וכן הוא דעת הלבוש באו"ח סי' רמו וכן הוא שיטת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' קנא לכולהו הני רבוותא נאה ויאה להקשות כק ושית התוס' דלמה זה ועל מה זה הוצרך לחדש על נסיוני איסור מחמר ולא נקט איסור שביתה דאיירי ביה עד השתא (מעביד ביה מלאכה חיישינן)