דרך המלך (חוידנובסקי) כו

הני כאבר מן החי אר"פ וכו' ובעי דאימא ליה מי איכא מידי וכו' ולא אמרי ליה דאמינא הא טעמא קאמר וכה"ג בחולין דמ"ט לענין חלב חיה אף דטהור אינו סותם נהי דחלב טהור סותם אבל הטעם הוא משום דמהדק והא לא מהדק ע"ש. אבל באמת יש לדקדק בזה טובא דהנה איתא בחולין יד במשנה שם השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וכתבו התוס' שם אפי' במזיד בעי לאוקמא וא"כ תימא אי במזיד האיך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו (משום דהוי מומר לכה"ת ולא הוי בר"ז) ותי' דהתם בפרהסיה והכא בצנעא ועוד י"ל דמשום פ"א לא חשיב מומר והביאו ראי' מהא דאמרו שם ד"מ אפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצעורי קא מכוין ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין או לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ומשני הב"ע בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו תיפוק ליה דפסול אבל אי בחדא זמנא לא איתסר שחיטתו ניחא כ"ש ואי אמרת דאמר ליוה"כ לא הוי מומר לכה"ת מאי ראיה היא זו דילמא לעולם אימא לך היכא דהוי מומר לכל התורה כגון מומר לעכו"ם או לשבתות הוי מומר אפילו בפעם אחת רק התם מיירי במומר ליוה"כ דהוי חשוד לכה"ת כמש"ל ואם לא חישב לשם א' מכל אלו היה שחיטתו כשרה כיון דלא הוי רק חשוד על שאר איסורים מהני כשאחד עומד על גביו (ועיי' בפמ"ג יו"ד סי' יא במ"ז אות ב) דהא הכא מיירי כשיש עוד ישראל כשר בהדיה ואם חישב לשם ע"ז כיון דהוא מומר ליוה"כ ולא אמרינן לצעורי קא מכוין שחיטתו פסולה אפילו בפעם א' מטעם מומר לעבודה זרה א"כ מוכח לכאורה דמומר ליוה"כ הוי כמו מומר לשבתות. אבל לאחר הדיוק אינו ראיה כלל דהא אפשר לאוקמא הא דאמרינן התם הב"ע בישראל מומר במומר לע"ז נמי רק באיסור לאו כגון המגפף והמנשק והמכבד דבכל אלו אינו אלא בל"ת כדאמרי' בסנהדרין דף ס וכ"פ הרמב"ם בה' עכו"ם הלכה דבכל אלו הוי ג"כ מומר לעכו"ם אבל לא הוי מומר לכה"ת עד שיעבור על מיתת ב"ד כמ"ש המשנת חכמים הובא בפ"ת יו"ד סי' ב דלצעורי ק"מ לא אמרי' ושחיטתו אינה פסולה מטעם שחיטת מומר משום דלא הוי מומר לכה"ת וכדפי' לעיל אבל היכא דהוא מומר לכה"ת כולה אין הכי נמי דשחיטתו אסורה אפילו בפ"א אלא ודאי דכאן הבינה הישרה שואלת ואומרת מה לנו לדחוקי אנפשין באופנים שונים בעוד שלפנינו הדרך הישרה לאוקמא במומר דמיניה מיירי היינו במומר לשחוט לעכו"ם וא"כ שפיר ראיה דבפ"א לא הוי מומר אפילו היכא דהוא מומר לכה"ת ואין שום נדנוד ראיה דהתוס' סבירא להו דמומר ליוה"כ הוי כמו לשבתות ואדרבה מהתוס' שם משמע קצת דסבירא להו דדוקא בשבת הוי מומר לכל התורה עיי"ש. ועדיין יש לדון בזה לפי מה דאיתא בפ"ק דמגילה ז' אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת ואי איתא לתני נמי הא דמומר לחלל שבתות הוי מומר לכה"ת ומומר לחלל יו"כ לא הוי מומר לכה"ת דכה"ג הקשו התוס' שם ובפסחים נד ובשבת עט ובב"ק בר"פ מרובה ובמנחות לב מריש הו"א לומר דהמשנה מיירי רק במלאכות האסורות בשבת אסורות ביו"כ וכ"מ מהרמב"ם בפ"א מה' שביתת עשור ה"ב כל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לעשותו ביו"כ וכל שאסור לטלטלו בשבת כך אסור לטלטל ביוה"כ וכל שאסור לאומרו או לעשותו לכתחילה בשבת כך אסור ביו"כ כללו ש"ד אין בין שבת ליוה"כ אלא שזדון מלאכה בשבת בסקילה וביוה"כ בכרת. וע"כ מוכרח לומר כן לשיטת הרא"ש פ' מרובה סי' ו דפסק כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור באכילה לעולם. אבל ביוה"כ אינו אסור דתקשי ליה מהא מתני' דמגילה דמשמע דאין חילוק בין שבת ליו"כ אלא בעונש הא לכל מילי שוין וע"כ צריך לומר דהמשנה בא ללמדנו רק לענין הדברים האסורים מטעם מלאכה עצמה דבזה המה שוים ולא מהחילוקי דינים היוצאים מאיסור מלאכה וה"נ לענין מומר כן דהוי רק מהדינים המסתעפים מהמלאכה וגדולה מזו כתב השג"א סי' ע דאפי' אם נאמר בלאו דמחמר ובשביתת עבד ובהמה דאינו אלא עשה דליתא ביוה"כ אין ללמוד יוה"כ משבת משום דיוה"כ קיל משבת לענין עונש ואין למדין קל מחמור ולא תקשי ממתני' דמגילה דאין בין שבת ליו"כ וכו' דמשמע דבשאר מילי שניהן שוין דמתני' לא מיירי אלא מלאכה גמורה דגופיה דחייב עליו בשבת מיתה וביוה"כ כרת אבל לאו דמחמר דאינו חייב עליו אפילו בשבת וכש"כ שביתת עבד ובהמה מזה לא מיירי ע"ש אבל אם נאמר כן תקשי לן הא דאתמר עלה בגמ' הלהניי תשלומין זה וזה שוין ומני קרא הא דהא מתני' לא מיירי אלא בעצם המלאכה ולא מתוצאות וחילוקי דינים היוצאים מהמלאכה אלא על כרחך צריך לומר דהגמ' דייק מאין בין וכו' דמשמע דליכא שום