דרך המלך (חוידנובסקי) כא

סימן ו. הלכות שבת במס' שבת דף ע"ה גרסינן שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה (ופריך הג"מ) משום צובע אין משום נטילת נשמה לא (ומשני) אימא אף משום צובע אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתי דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה ניחא דליתוום בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה והרמב"ם בה' שבת פי"א ה"א כתב השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל נשמה וכו' וכתב הה"מ ז"ל דנראה מדבריו דרבינו פסק כשמואל דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה ובאמת קשה דהא קי"ל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בקידושין דף עט ובבכורות דף מט ובנדה דף כד. שוב מצאתי בלחם משנה שם דהקשה כן ותי' דרב בעצמו אמר אמינא וכו' ואף דנתן טעם מ"מ טעמא קלישא הוא ואני שמעתי ולא אבין דהאיך רשאין אנו לומר על טעמא דרב דלאו טעם לשבח הוא וכי נתחכם יותר מרב. והנה מריש הו"א לישב לפי מה שכתבו התוס' בשבת דף ע ד"ה נודע דהנך כללי דהלכתא לא נאמרו אלא בדינים הנוהגים בזמן הזה וכ"כ מהרי"ק שורש קסה ענף ד ועי' במג"א סי' רי"ח ס"ק ג ואני בעניי הבאתי ראיה ברורה לזה מהא דפריך הגמ' שבת עג אלא לרבא דאמר פטור היכא משכחת לה וכו' הניחא אי ס"ל כר"י אלא אי ס"ל כר"ל וקשה דהא רבא פסק בכל דוכתי כר"י נגד ר"ל לבר מתלתא כדאיתא ביבמות דף לו אלא ש"מ דבדברים שאין נוהגים בזמן הזה לא פסק כוותיה א"כ לפ"ז ניחא במה דפסק הרמב"ם כשמואל משום דהוי בדברים שאינן נוהגים בזמה"ז לענין מלקות. אבל שוב ראיתי דאי אפשר לומר כן בשיטת הרמב"ם דהא בפלוגתת ר"י ור"ש בסנהדרין יד דר"ש ס"ל עריפת עגלה וסמיכת זקנים בג' ור"י בחמשה פסק הרמב"ם בפ"ט מה' רוצה כר"י בטריפת עגלה דבעי חמשה ותמה הכ"מ שם למה פסק כר"י הא סתם לן תנא בריש פרק ט דסוטה כר"ש וכן הקשה התוס יו"ט שם ותו' הכ"מ משום דבסנהדרין שנוי' במחלוקת הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דבתרי. סדרי יש סדר למשנה, ואין הלכה כסתם והדרא לכללא דר"ש ור"י הלכה כר"י עירובין מו כז בכורות יא הרי מבואר מדברי הכסף משנה דהרמב"ם לא שמיעא ליה כשיטת התוס' ודעימי' דעריפת עגלה נמי ל"ש בזמה"ז ואפ"ה פסק כר"י משום דר"ש ור"י הל' כר"י וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא על הרמב"ם דפסק כשמואל נגד רב דהלכתא כוותיה באיסורי ואין לומר משום הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב עליה שלש חטאות (פסחים ע"ג חולין מ) ולרבי דחייב נמי משום צובע. הו"ל ד' חטאות מש"ה פסק כשמואל דהבריתא כוותיה דזה אינו דהא טעמא דרב דחייב נמי משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בה"ש דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה דזה לא שייך בקדשים דלאו למכירה עומדין ואף לרב חייב רק משום נטילת נשמה אם אינו עומד למכירה כמ"ש רש"ל בביאורו על הסמ"ג ד"ח דהקשה לרב דחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע למה חשיב בתרתי במתני' שם ותי' דרב לא איירי אלא בשוחט ורוצה למכור אבל שוחט דמתני' לא איירי בכה"ג אלא מיירי כשהוא שוחט לעצמו ולא למכור אבל אין נראה לחלק ולומר דאיירי בבהמות של אחרים ואז אין מקפיד על הצביעה דסו"ס שליחו הוא וניחא ליה במה דניחא למשלחו וכ"כ התוס' יו"ט רפ"ז דשבת והפמ"ג בפתיחה לה' שבת דלרב דחייב נמי משום צובע דוקא בשוחט על מנת למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה. ונראה לי לתרץ הרמב''ם באופן זה דהנה איתא