דרך המלך (חוידנובסקי) כ

להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה תי' רב אדא בר אבא דאיכא למימר כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה ופריך מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית ומשני אטו ציצית צורך הדיוט היא מצוה היא הרי חזי' דגם בכלאים אמרו שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית וכלאים בציצית כו"ע סבירא להו דהוא מטעם עשה דוחה ל''ת כדאמרי' בשבת קלב ביצה דף ח יבמות ד מנחות מ וכמו"כ כתבו התוס' דכלאים בציצית דחויה כמבואר בכתובות דף מ ובמנחות דף ו ועי' בבית יוסף טואו"ח סי' יא) אלא מהא ליכא למשמע מידי דהלשון מוכרח להיות כן להמעיין שם בגמרא. היוצא לנו מדברינו דרוב הפוסקים ראשונים וגם לרבות אחרונים ס"ל דשבת דחויה אצל מילה וא"כ לשיטתם אמאי לא ימול קטן בשלמא עכו"ם אפשר לומר דמ"ד דמילה בעכו"ם כשרה (ע"ז כו) ס"ל דשבת הותרה אצל מילה כשיטת הרמ"א ביו"ד סי' רסו וכן הוא שיטת הגר"א ז"ל בביאורו שם אבל לשיטת הרשב"א והר"ן והתוס' והרמב"ם דס"ל דשבת דחויה אצל מילה ומכשרי ע"י קטן קשה. על כן נראה לי לומר דהא דפסק דהכל כשרין למול וכו' אפי' קטן היינו מדינא משום דאיתא במצות מילה וקרינן ביה אתה את בריתי תשמור והמול ימול אבל אסור מטעם סכנה כה"ג דאיתא במשנה חולין מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנא (דנ"א) דהנה התוס' במגילה (דף ד) כתבו הא דלא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנה. וכו' משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה יג"ב וגם אין אדם מל אלא א"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר כמו כן כתב הרמב"ם במורה נבוכים פרק מט כי אין זה שרט בשוק ולא כויה בזרוע אבל הוא ענין קשה מאוד וא"כ האיך אפשר לסמוך על קטן בחשש סכנתא דהא אפי' בשחיטה אין מוסרין להן חולין לכתתילה אפילו עומדין על גבן משום דמועדים הם לקלקל כדאיתא בחולין יב וכ"פ כל הפוסקים ולשיטת רש"י והרמב"ם אפילו כשיודעים לאמן את ידיהם כמ"ש היש"ש פ"ק דחולין סי' ה' ועי' בש"ך יו"ד סי' א' אות כה' ואפילו להפוסקים דחולקים ע"ז כולם יודו בסכנתא אין לסמוך עליהן דחמירא סכנתא מאיסורא כדאיתא בחולין ד"י ולא אזלי' בסכנתא אפילו בתר רובא כמבואר מתוס' פסחים דף קטו ע"ש בד"ה קפא ואף דהפ"מג באו"ח סי' קעג עלה ונסתפק בזה אם הולכין בסכנתא בתר רובא אבל הברי של רבותינו בעלי התוס' מוציאין מידי שמא של הגאון פמ"ג ז"ל ופלא בעיני על שר התורה דלא זכר מהתוס' הנ"ל ועיין ע"ז דף ל' ודמיא האי מילתא להא דאמרו ביומא פד בחולה שיש בו סכנה דאין עושין אלא ע"י גדולים משום דזימנין אתי לידי סכנה כמו שפירשו התוס' והרא"ש שם וכי תימא כיון דסוף סוף אסור לקטן למול מטעם סכנה מה זה שכתב הרמב"ם הכל כשרין למול אפי' קטן איכא למימר דנפקא מינה דיעבד שאין צריכין לחזור ולהטיף ממנו דם ברית דאם מל עכו"ם אפילו להרמב"ם חייב לחזור ולהטיף ממנו ד"ב כמ"ש הב"י בטור יורה דעה סי' רסד וכ"כ הרמ"ך ז"ל בדעת הרמב"ם במ"ש א"צ לחזור ולימול היינו שאין צריך לחזור ולחתוך. ואל תתמה ע"ז שכתבתי דכן מצינו להרמב"ם בפ"ד מה' גירושין הלכה ב דכתב שם על כל דבר תלוש כותבין הגט אפילו על איסורי הנאה דמשמע אפי' לכתתילה ואפ"ה כתב החלקת מחוקק באה"ע סי' קכד בדעת הרמב"ם דזהו רק מצד דיני הגט דלא בעי' נתינת ממון אבל אסור מטעם דמתהני מאיסורי הנאה כשיטת התוס' בגיטין ד"כ וע"כ אנו צריכין לומר דשם ג"כ יהיה הנ"מ לענין דיעבד דאם כתב ונתן לה הגט ה"ז גט כשר ומגורשת בו מה שאין כן אם היה הפסול בגט גופא. והשתא דזכינו לזה אתי שפיר מה דמחללין שבת במילה בזמנה אף שהוא מטעם דחיה ואין עושין ע"י קטן מטעם חשש סכנה וכה"ג מצאתי בשו"ת באר יצחק חלק אור חיים סי' יד דהקשה לפי מה דקי"ל דשנים שעשו פטורין א"כ במילה דדוחה שבת ואינו רק מטעם דחויה אמאי לא מהדרינן למול בשבת בשנים כדאמרי' בפ"ק דיומא גבי טומאה אי דחויה בצבור דמהדרי' לעשות בהיתר ותי' דאפשר לומר שבעבור חשש סכנה אם יהיה נימל ע"י שנים הותר למול באחד והיינו ע''ד שכתבנו בעזה"י ודוק.