דרך המלך (חוידנובסקי) יח

מה' אשות ה"ד וכן כתבו התוס' בפסחים נט ובחולין קכ ובמנחות סא. והא דעשה דוחה ל''ת הוא מגזה"כ לא תלבש שעטנז וכו' וכיון דהכי הוא מה שחידש חידש ובעינן דוקא דומיא דכלאים בציצית וזה הא דאמרו בפ"ק דביצה ד"ת דבעי' בעידנא כמו סדין בציצית אבל היכא דלא הוי בעידנא אין עשה דוחה ל''ת כיון דהוי חידוש אין לך בו אלא חידושו דומיא דסדין בציצית בעידנא דקא מעקר לאו קא מוקים לעשה. ובזה אתי שפיר מה דכתבו התוס' בפסחים נט דבעשה החמורה הדוחה להקלה לא בעינן בעידנא דלכאורה קשה להבין מה נ"מ דאי משום דצריך שלא יהיה באיסור כלל מה חילוק בין עשה לל"ת ולפמ"ש ניחא משום דעשה החמורה הדומה לקלה אין לנו לימוד ע"ז וא"צ שום לימוד דמהכ"ת לא ידחה החמורה לקלה מש"ה לא בעינן בעידנא לאפוקי עשה דוחה ל"ת דהקלה דוחה להחמורה ממנה מה שהוא נגד הסברא רק דחידשה התורה וגלי לנו מלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך והו"ל כעין חידוש ובעי' דוקא דומיא דציצית וזה הא דאמרינן אי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כיון דבעי' דומיא צריך להיות כמו ציצית דבשעה שהוא לובש בגד בת ד' כנפות (דהשתא רמי עליה העשה כמ"ש הר"י הובא בב"י בטור או"ח סי' יג דמ"ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו) הלא בע"כ מחויב לקיים העשה דועשו להם ציצית ומה דאפשר לעשות כגון ההיא דרב קטינא במנחות ד''מ או כההיא דשבת דקל"א למ"ד חובת טלית הואיל ובידו להפקירן התם אינו מבטל העשה רק עושה תחבולה באופן דע"ז לא נאמרה העשה כלל וגם בזה בעידן ריתחא עפנשי' עלה כדאיתא בגמ' שם ועיין בתוס' רפ"ק דעירובין ד"ה הכל ובתוס' שבת לב ד"ה בעון ציצית לאפוקי באנוסה דמצינו לעקור העשה לגמרי אף דכבר באה לידי חיוב לא מצי למילף מציצית דעשה דוחה ל"ת כיון דחידוש הוא בעי' דומיא דחידושא וכה"ג כתב הרשב"א פ"ב יבמות דף כ דהקשה כיון דבעינן לומר דחייבי לאוין גרידא לא סלקי ליבום א"כ נגמר מהכא דלא דחי עשה לל"ת וניחא ליה דשא"ה דיבום חידוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל עריות מה שחידש והתיר התיר ומה שלא התיר נשאר בכלל האיסור הראשון ע"ש וזהו מה דס"ל לר"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה ל"ת כיון דעשה דוחה ל"ת חידש הוא דהקלה ידחה להחמורה מה שחידש והתיר דומיא דכלאים דא"א לקיים העשה בלתי דחיית הלאו כמ"ש התוס' בכתובות ד"מ ובמנחות דמ"ה התיר אבל היכא דאפשר לקיים בלתי דחיית הלאו אין לנו לימוד על זה דהקלה ידחה להחמורה ונשאר הלאו באיסורו הראשון א"כ לפ"ז הדעת נותנת דאנו צריכין לעשות בכל אופן דאפשר להתקיים המצוה אף דנגרעה מערכה בלתי דחיית הלאו החמורה ממנה וכן מבואר מהא דאמרינן ביבמות פ"ב דכ"א מיתבי ואם בעלו קנו וכו' לימא תיהוי נמי תיובתא דריש לקיש אמר לך כי אמינא אנא היכא דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה היא מבואר מדבריו משום דלא הוי מצוה כלל וכ"כ הרשב"א ברפ"ק דיבמות דף ג אבל היכא דאפשר לקיים המצוה אף דנופלת בערכה לעומת המצוה הבאה מכח דחיית העשה לל"ת אפשר לקיים שניהם מקרי לר"ל ונתחזקה הקושיא האיך מילה דחיא שבת הא אפשר ע"י קטן אף בדאיכא אב דמגרעו למצוה וכש"כ בדליכא אב דאינו אלא אזהרה בעלמא להרמב"ם וכש"כ לשיטת התוס' נדה מו כשמטעה לקטן ואומר שזה היתר אין בו אפילו משום אזהרת גדולים על הקטנים כמ"ש המלבושי יו"ט חיו"ד סי' כב בודאי קשה הא אפשר לקיים שניהם. וכדריש לקיש וכו' ועיין מנחות עב. וראיתי בספרן של אחרונים דהאריכו לבאר דמילה בשבת הותרה ועיקר יסודם מהא דקי"ל ביבמות דאין עשה דוחה ל"ת שבכרת וכש"כ שבת דהוא מיתת ב"ד וכיון דהותרה הו"ל כמו טומאה למ"ד דהותרה בציבור אפילו אם יש כהנים טהורים בההוא בית אב עבדי טמאים ללישנא בתרא ביומא ד"ו וכן מצאתי בס' המאיר לעולם דף נו דהקשה למ"ד מילה בעכו"ם כשרה אמאי לא ימול עכו''ם ותי' דמילה בשבת הותרה והוה ליה כמו טומאה דאפי' אם יש כהנים טהורים עבדי טמאים וכו' ולפי דבריהם מיושב הא דלא עבדי' מילה בשבת ע"י קטן כיון דהותרה. אבל לדעתי הנמוכה קשה לומר כן דבהדיא אמרינן בפ"ק דיבמות דף ה' דמילה בשבת דחויה דאיתא התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי וכי תימא ממילה (פירש"י שדוחה עשה שלה ל"ת דשבת שיש בה כרת) מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. הראית לדעת מסתמא דגמ' דיבמות דמילה בשבת דחויה וכן מבואר משבת' קלב קלג דמילה דוחה שבת מטעם עשה דוחה ל"ת ומה דקשה דהא אין עשה דוחה ל"ת שבכרת כל שכן מיתת ב"ד הא לא קשיא דכבר כתבו התוס' בזבחים דל"ג דעשה שיש