דרך המלך (חוידנובסקי) יב

לה יטמא לב"ת, דס"ל כולהו לחובה ולר' ישמעאל בציר ליה התם ג' מצות ולעומת זה חושב ציצית לארבע מצות ע"ש בה' ציצית סי' יג והשתא אתי שפיר הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מטעם דק"ש דרבנן שם כא משום דלדידיה תקשי הא דמנחות (דף לז) דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' ישמעאל דארבעתן ארבע מצות אפי' אם נאמר דס"ל וקנא וכו' לה יטמא הוי רשות אכתי אתוסף ליה חדא מצוה דאיהו ס"ל בגיטין דף לח דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו מש"ה סבירא ליה דקריאת שמע הוא רק מדרבנן כשיטת ר' יהודה דס"ל נמי הכי כמבואר בב"ק פז תוד"ה וכן וכיון דאית ליה לשמואל דק"ש הוא מדרבנן מסתבר ליה לפסוק הלכה כרבן גמליאל דלית ליה סייג דאם לא כן הוי כעין גזירה לגזירה דלא גזרי' כדאיתא בפ"ק דשבת דף יא ובעירובין דף צט ביצה דף ג חולין קד ועי' שבת כג תוד"ה גזרה ובחולין קד תוד"ה ומנ"ת ביצה לז בפירש"י ד"ה משום מקח וממכר וכה"ג איתא ביומא דף מד וביבמות כא ובנדה סז היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ואף דלכל הדיעות הוי ק"ש אסמכתא תשובה כמ"ש התוס' בברכות כא ובמנחות מג ובאסמכתא חשובה משמע מדברי התוס' בחגיגה יח ובע"ז כב דהו"ל כעין דאורייתא אבל כבר כתב הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת אות לא בשם הרשב"א דאף באםמ"ח לא גזרינן גזל"ג אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק ק"ש דאורייתא דבפ"ב מה' ק"ש הי"ג כתב ספק קרא ק"ש סל"ק חוזר וקורא וכן בפתיחתו לה' ק"ש מנה אותה למ"ע מה"ת והפרי חדש באו"ח סי' סז האריך להוכיח בדעת הרמב"ם דשמע והי' אם שמוע הוא מה"ת והשג"א סי' ב' כתב דלהרמב"ם אינו מה"ת אלא קריאת פ' שמע אבל לא והיה אם שמוע אבל ב"כ וב"כ להרמב"ם הו"ל ק"ש דאורייתא מש"ה שפיר פסק דהלכה כחכמים עד חצות לכתחילה משום סייג. ולפי מה שביארנו אתי שפיר מה שכתב הרא"ש בפ"ק דברכות סי' ט על הא דאמר ר"ג עד שיעלה עמוד השחר כתב ואין צריך להחמיר ולהרחיק עד חצות לגבי ק"ש כמו לשאר דברים דהא חכמים לא פליגי עליה דר"ג אלא בסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה ור"ג לא מצריך להרחיק והקשה שם המעדני יו"ט דאי נמי פליגי בגוף הפירוש דבשכבך הא אפסיק הלכתא כר"ג ולפי מ"ש אתי שפיר דהרא"ש ז"ל לשיטתו דס"ל ק"ש מה"ת כמ"ש בפ''ג שם סי' טו לא ברירא ליה מילתא דהלכה כר"ג ממה דשמואל פסק כוותיה דאפשר דלשיטתו אזיל משום דס"ל ק"ש דרבנן מסתבר ליה טעמא דרבן. גמליאל דלית לי' סייג וכדפי' ומש"ה כתב כיון דבגוף הדין לא פליגי חכמים עליה דר"ג וכו' וכאמור. סימן ד. הלכות ברכות תודה יוצאה מפי הרמב"ם בפ"א ה' ברכות וקבעה מרן הב"י בשו"ע או"ח סי' קצו דאם אכל דבר איסור אע"פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף ויסודתו בהררי קדש רפ"ז דברכות ובריש פ''ט דב"ק ובסנהדרין פ''ק ד"ו ע"ש וראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ סי' מה דהביא תשובת באר עשק סי' קט דכתב דיש לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם לפי שתקנת הברכות קדמה לתקנת סתם יינם והביא ראיה לדבריו מההיא דפ"ק דתענית (די"ב) יחיד שקיבל עליו להתענות ב' וה' של כל השנה אם נדרו קודם לגזרתינו יבטל נדרו את גזרתינו והכי נמי תקנת הברכות דוחה ומבטלת לתקנת סתם יינם המאוחרת. ובאמת אין משם ראיה כמ"ש הגאון שאילת יע"בץ