דרך המלך (חוידנובסקי) קז

מצות רמב"ם פ"י מה' מלכים ה"ב. יסודתו בהררי קודש סנהדרין סו"פ בסו"מ וגריס רבינו כגרסת התוס' דגרסי' ואם איתא ל"ל הא בצינעא הא בפרהסיא שמאחר שקיבל עליו נעמן שלא לעבוד ע"ז א"צ לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו דאם איתא דמוזהר הו"ל למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא א"ל סתם לך לשלום אלמא דאפי' בפרהסיא אינו מוזהר כ"כ הכ"מ שם. אבל לפירש"י האיבעיא לא נפשט וגרים ואם איתא לא לימא ליה, ודחי הגמ' הא בצנעא הא בפרהסיא כלומר דנעמן בצנעא הוה דלא הי' ישראל בבית רימון אבל בפרהסיא איכא למימר דגם ב"נ מצווה על ק"ה ע"ש. והנה בהשקפה ראשונה רצינו לומר דלפירש"י דהוי ספק בגמ' אם ב"נ מצווה על קידוש השם משום ספק מחויב למסור נפשו על ק''ה משום דהו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ואין זה בכלל ספק נפשות להקל. חדא דבקידוש השם כבר כתב הת"ה הובא בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק א' לא שייך לומר ספ"נ להקל דלא הקפידה התורה על איבוד נפשות באופן זה ולא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ואפי' לשיטת הש"ך שם ס"ק ז' דמבואר מדבריו דאפי' בספק קידוש השם אמרינן ספק נפשות להקל נראה דזה דוקא לגבי ישראל אבל לא לב"נ לשיטת רש"י בכתובות דט"ו ב"ב דנ"א דספק נפשות להקל ילפי' מושפטו העדה והצילו העדה דזה דוקא לישראל נאמרה וכדול"ז ראיתי בס' שפת הנחל להגאון רי"א מסלאנים ז"ל דפ"ט דכתב דבב"נ דנידון בדיין א' ובע"א אפי' הדיין בעצמו שראה שחטא יכול לדון אותו דהטעם דאין עד נעשה דיין לדברי ר"ע משום דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה (ר"ה כח) דזה לא שייך בב"נ (ועי' פירש"י סנהדרין נז ד''ה מפי איש) אבל שוב התבוננתי דהא ליתא מכמה טעמים לא מיבעיא אם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן בודאי פטור דהא ב"נ אינו מצווה על לאו דלא תסור הגם דמבואר מחולין דף קכט דאמ''ה מדרבנן אסור מדינא להושיטו לב"נ וכ"כ הסמ"ג במ"ע ס"ג אם נשבר העצם למטה מן הארכובה ואין רוב בשר קיים אבר אסור בהמה מותרת אבר אסור משום אמ"ה מדברי סופרים וצא מד"ת ואם נולדו בו ספיקות הולכין להקל ואסור מדבריהם להושיטו לב"נ ועיי' ביו"ד סי' נה סעיף ה' בש"ך אות י"א דכתב דכ"כ הסמ"ק והיש"ש והב"ח ז''ל אבל לענ"ד ברור דאסרו מטעם גזירה אטו אמ''ה גמור דאסור מה"ת משום לפ"ע כדאיתא בע''ז ד"ו ובפסחים כ"ב ואפי' להכו"פ סי' ק"י בבית הספק דשיטת רש"י כשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת אפ''ה נראה ברור דאינו מחוייב למסור נפשו מספיקא דהא דהחמירה התורה מטעם ספק הוא דוקא לישראל אבל בב''נ לא אסרה תורה אלא באיסור ודאי דכן מצינו בהבל ונח שהביאו קרבנותיהם ולא חיישינן דלמא טריפה הוי אף דמזה ילפינן בחולין די"א דאזלינן בת"ר דליתא קמן אבל כבר כתבו האחרונים דבב"נ לא אזלינן בת"ר (ועי' מ"ש בסי' י"ד ובסי' כח) וצריך לומר אף דמבואר בפ"ק דע"ז ד"ו ובסוף זבחים דקט"ז דטריפה אסור לב"נ היינו דוקא בטריפות הגלוי וניכר דהוא איסור ודאי אבל איסור ספק אף דאסור מה"ת לא נאסר להם ועיי' בהנהגת או"ה להפמ"ג ס' מג דמצדד ג"כ לומר דבב"נ לא אסרה תורה אלא בודאי איסור ולא בספק ע"ש ובע"ז שם תוד"ה ודילמא. ואף אם נאמר דמהא אין ראיה דאיכא למימר דטריפה לא נאסר לב"נ ואל תתמה ע"ז דכן הוא שיטת הרמב''ם כדאיתא בשער המלך ה' מ"א פי"א ה"א ועי' במהרש"א ע''ז ד"ו ד"ה אלא למ"ד טריפה יולדת וכו' ע"ש בסו"ד והא דצוה הקב"ה לנח ליקח שלמין ולא טריפה כפי הסוגיא שם בע"ז ובזבחים תי' השעה"מ לדעת הרמב"ם דכי פריך הגמ' הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראויים לקיום העולם ואהא משני דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ"ד טריפה א"י אלא למ"ד ט'"י מאי איכא למימר כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התבה ואע"ג דטריפה יולדת וכש"כ דטריפה חיה להאי מ"ד מ"מ כיון שאינה בריאה כ"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ"ש התוס' חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ"ש התוס' בד"ה אתך אפ"ה נראה לי להביא ראי' דב"נ אינו מצווה על הספק מהא דפריך הגמ' בבכורות פ"ק ד''ו וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי והקשו בתוס"ח אמאי לא ילפי' מאברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב