דרך המלך (חוידנובסקי) קא

למוכרו לחלוטין להשתמש בו אחר מיתה דראוי לנתוח הרופאים כידוע ליודעי ח"ן (חכמת ניתוח) ואין לומר כיון דהשתא העבד אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לאחר מיתה הו"ל כמו מה שאירש מאבא מכור לך דאינו כלום כדאיתא בפ"ק דב"מ דט"ז וכ"פ הרמב"ם בפ' כב מה' מכירה הלכה ה' וכ"א בשו"ע חו"מ סי רי"א וכה"ג כתבו התוס' בגיטין מג לענין קנס אבל באמת הא ליתא בנ"ד כיון דעבד הוא בעין הו"ל כמו דקל לפירותיו ושפחה לעוברה דמהני המכירה כמו שכתב הרמב"ם בפ' כג מה' מכירה הל' א' וכן איתא בחשן משפט סי' רט סעי' ד א"כ לכאורה מכאן סתירה לדברינו. אבל באמת לק"מ דאיכא למימר כמ"ש התוס' בגיטין מ"ג דאי אפשר למוכרו לחלוטין מטעם דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי אפי' שלא יצטרכו לפרנסו וכו' שלא יהא רגיל אצלם וכש"כ בכה"ג דאינו ראוי אפי' לשירות קל בודאי לא ימצא קונים אותו לחלוטין מה"ט. ואין כאן סתירה לדברינו. וכן נמי לא קשה מהא דאמרינן סוף תמורה כל הנקברין לא ישרפו מ"ט משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ופריך הגמ' ונקברין אפרן אסור והתניא דם נדה ובשר המת שנפרכו טהורין מאי לאו טהורין ומותרין ובשר המת מן הנקברין הוא ושרי אפרה ומשני לא טהורין ואסורין דלכאורה קשה לישני דהתם מיירי בעבד דאינו בר קבורה ועכ"פ מטמא דלא גרע מעכו"ם דמטמא במגע ומשא לכו"ע כדאיתא ביבמות ס"א ואפי' לרשב"י דס"ל דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל אבל בעבד ודאי מודה דמטמא אפי' באהל כדמוכח משפחתו של מציק פסחים ט ע"ז מב נדה טו וכפמ"ש רש"י ותוס' שם. ועיי' בפתיחה כוללת להפמ"ג ז"ל פ"ב אות י"ח דכתב בהדיא דקברי עבדים מטמאין באהל אלא מדלא משני בעבד מוכח דעבד נמי ב"ק הוא. אבל לא קשה כלל דנחזי אנן לשיטת הגמ"יי דנפל אצ"ק מה"ת לישני בנפל. ואין לומר דאף לשיטת הגמ"יי עכ"פ אסור בהנאה וצריך קבורה משום תקלה ולא גרע משור הנסקל ועגלה ערופה וכו' דאמרי' בסוף תמורה דבעי קבורה משום תקלה. דהא ליתא דודאי מיגרע גרעי משום דבשר המת בדילי אינשי מיניה כדאמר' בחולין דפ"ח מאי שנא זב דגזרו ביה רבנן ומאי שנא מת דלא גזרו ביה רבנן. ומשני זב דלא בדילי אינשי מיני' גזרו ביה רבנן מת דבדילי אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן ובזה אתי שפיר דלא חשיב בתמורה שם מת עכו"ם דבעי קבורה משום תקלה לשיטת הרשב"א הובא ביו"ד סי' שמ"ט דאסור בהנאה מה"ת ועי' במ"ל פי"ד מה' אבל דכתב דכן הוא שיטת הרמב"ן והרא''ה והרטב"א דמת עכו"ם אסור בהנאה, ולפי מה דמבואר בחולין דמת בדילי אינשי מיניה אתי שפיר. אלא ע"כ צריכין אנו לומר לשיטת הגמ''יי מה דלא משני דמיירי בבשר מת נפל דלא בעי קבורה משום דתני סתם בשר המת דבודאי מיירי אפ' באותן הצריכים קבורה ואפ"ה אפרה שרי אם כן אף אנו נאמר בעבד ואין כאן שום סתירה מהברייתא דתמורה. אלא אי קשיא הא קשיא מהא דאמרו בכתובות דף ע"ט א''ר ינאי הגונב ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה כמאן לא כרבנן ולא כחנניה דתניא ולד בהמת מלוג לבעל שפחת מלוג לאשה וחנניה באח"י אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג ומשני אפי' תימא דברי הכל פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן (כפל הבא עליו) ופריך בשלמא לחנניה היינו דלא חיישי' למיתה אלא רבנן אי חיישי למיתה אפילו ולד בהמת מלוג נמי ואי לא חיישינן למיתה אפילו ולד שפחת מלוג נמי ומשני לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה (ואין הקרן כלה כולו) וקשה לי הא גבי שפחת מלוג נמי איכא עורה ואין הקרן כלה כמו שכתבו התוס' בזבחים דע"א ובנדה דנ"ה דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה אפי' בישראל משום דמת ילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים וקדשים גופייהו עורותיהם מותר בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה ומשו"ז איצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו ע"ש וכה"ג כתב הרמב"ם סופי"ח דפסולי המוקדשין עור הפגול והנותר אינו חייב כרת האוכלן ואסור רק מד"ס א"כ מוכח לכאורה דעבד בעי קבורה ומשום הכי נחשב גבי שפחת מלוג הקרן כלה דנהי דעורה מותר בהנאה אבל עכ"פ צריך קבורה משום כפרה ועיי' סנהדרין דף מו בתוס' ד"ה קבורה דכתבו דהא דאיבעיא להו קבורה משום כפרה או משום בזיונא היינו הי מינייהו עיקר ועכ"פ כפרה איכא לכה"ד מכי חזו צערא דקיברא ע"ש אבל אחרי שימת עין תחת עיון נראה דלא קשה כלל דאפילו אם נאמר דעבד צריך קבורה היינו דוקא הבשר אבל לא העור דאינה בכלל בשר. ולרוחא דמילתא נוכל להביא ראי' מהג"מ נדה דנ"ה דאמר עולה דבר תורה עור אדם כי עבדו טהור ומ"ט אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין לחמור והקשו התוס' שם והלא מת אסור בהנאה