דרך חיים ו:ט

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (תהלים קיט, עב) טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ; בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹמֵר (חגי ב, ח) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת:

אמר רבי יוסי בן קסמא וכו'. יש לשאול , דמה נפקא מיניה אם היה המעשה בעיר או היה בדרך . הב', דלמה הוצרך לומר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, דמאי נפקא מינה בזה, שאין הדבר הזה תולה בגוף המעשה שבא לספר . ועוד, למה הקדים לו האדם שלום, והוה ליה לרבי יוסי להתחיל בשלום, שהרי אמרו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם בשלום . ועוד, למה הוצרך להוסיף "עמנו", לא היה לו לומר רק 'רצונך שתדור במקומינו' . ועוד, לא הוה ליה לומר רק 'ממקום פלוני אני', כי לא שאל על החכמים אשר במקומו . ועוד, מי הגיד לו שלא היה מקומו מקום תורה, שאמר ש'אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם, אין אני דר אלא במקום תורה', כי באולי מקומו גם כן מקום תורה . ועוד, הכתובים שהביא (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך" ופירוש בעולם הזה, "בשכבך תשמור עליך" בקבר, "והקיצות היא תשיחך" לעולם הבא, למה בעולם הזה קאמר "תנחה אותך", ובקבר אמר "תשמור עליך", ולעולם הבא אמר "היא תשיחך" . ועוד, שהביא קרא (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב וגו'", מה ענין זה הכתוב לכאן . ועוד יש קצת שאלות ששאלו בכאן , ואינם עיקר , ויתבארו גם כן .

פירוש דבר זה מה שאמר שהיה מהלך בדרך יחידי , והרי הוא מחויב לעסוק בתורה כאשר הוא יחידי, כמו שאמרו במסכת עירובין (נד.), אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך וכו'". הרי שמי שהוא מהלך בדרך יחידי צריך לעסוק בתורה . וכאשר הוא עוסק בתורה בדרך יחידי, הוא עוסק בתורה בהתבודדות יתירה , לא כמי שעוסק בביתו, אף על גב שהוא לומד בעסק רב, אין זה התבודדות כמו מי שהוא עוסק בדרך יחידי, שהוא מתבודד לגמרי, ומתוך זה מחשבתו דבוקה בתורה לגמרי . ואמר לשון "מהלך בדרך", ולא "הולך בדרך" , כי כך הלשון כמו שאמרו* (עירובין נד.) "המהלך בדרך ואין לו לויה", "מהלך כרוכב דמי" , ובכל מקום כך הוא , כי "הולך" שם התואר הוא, אבל "מהלך" אינו תואר .

ומפני דביקותו בתורה בדרך, היה גורם שאמר "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם וכו'", כי מאחר שכל כך היה מתבודד בדרך בתורה, היה דבק בתורה לגמרי, עד שלא רצה להפרד מן התורה אפילו אם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם . ולהורות על גודל התבודדות שהיה לו בתורה, לא ראה את האדם שבא כנגדו להתחיל עמו בשלום, ואף אם ראה אותו לא נתן לבו עליו , עד שאותו אדם התחיל עמו ונתן לו שלום , ואז החזיר לו שלום. שאף על גב שהיה מתבודד בתורה, יש לו להחזיר בשלום . ולא יאמר כי מאחר שאני עוסק בתורה, אין צריך אני* להפסיק, רק יפסיק להחזיר שלום. ואפשר כי הדין כך הוא . ואף על גב שאמרו חכמים שצריך להתחיל בשלום, כיון שהוא עוסק בתורה לא רצה לבטל עד שנתן לו שלום, ואז מחויב לו להחזיר לו שלום, אבל להתחיל לא רצה . ופירוש זה נראה יותר . ובזה יתורץ מה שהוצרך לכל זה לומר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום , כדי לבאר שהיה מתבודד בתורה.

אבל בלאו הכי לא קשיא, כי בא לומר שהיה אדם כשר והגון , ואם לא כן, אף שאמר כי יתן "אלף אלפים", באולי* דברים הם*, ואין בו ממש . אבל כאשר התחיל הוא עמו בשלום, איש הגון היה . וגם שהקדים לומר דברים אלו בודאי אמת ויושר אמר , דאם לא כן, למה לו להקדים, די היה אם היה מבקש ממנו, והיה מבטיח אותו על ככה . אבל להקדים לדבר עמו דברים אלו, בודאי באמת אמר . ולפיכך אמר "ופגע בי אדם אחד", ולא אמר 'ופגעתי באדם אחד' , כי לא נתן הוא על לבו בפגעו בו, שאם נתן לבו על זה היה הוא פותח בשלום .

ויתורץ ששאל אותו "מאיזה מקום אתה", ומה לו לשאול "מאיזה מקום אתה" , רק שראה האדם ברבי יוסי שהיה עוסק בתורה מאד, ומפני זה לא הוצרך לשאול רק "מאיזה מקום אתה", ולא שאל אותו 'מי אתה', כי ראה אותו מתבודד בתורה, וידע שהוא תלמיד חכם גדול . ושאלו מאיזה מקום אתה, שאם אינו ממקום תורה יבקש ממנו שידור אצלו כך, בלא כסף וזהב*. ואם יאמר שהוא ממקום תורה, צריך לפייסו . והבין רבי יוסי דבר זה מיד, כי אם לא כן מה היה לו צורך לשאול, אלא בודאי לכך שאלו מאיזה מקום אתה, שידע שאין מקומו שבא משם מקום חכמים, ושמא מקומו מקום תורה, ולא ירצה שילך משם. ולפיכך השיב מיד "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני", כלומר ולא תבקש לדור עמך במקומך .

ואז אמר "רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים וכו'", והוצרך לומר "עמנו במקומנו" , כלומר בשביל שאנו צריכין לרב לעצתו , וכדאמרינן למעלה (משנה ב) ש"נהנין ממנו עצה ותושיה". ולפיכך הוסיף "עמנו" . ובודאי אם היו רוצים בו שילמד להם תורה, היה בוחר בישיבתם ביניהם . אבל לא היו רוצים רק שהם צריכים לו, ולכך אמר "עמנו", לעשות אותם עיקר. ואם לא כן, רק שהיו באים ללמוד ממנו, היה לו לומר 'רצונך שתדור אצלינו', כי לשון "עמנו" שהם עיקר והוא טפל עמהם , ולכך השיב לו כך . וכבר אמרנו כי כל זה הגיע לו מצד שהיה מהלך בדרך, והיה מחשבתו בתורה לגמרי, ולפיכך באהבתו אשר נפשו היתה קשורה בתורה השיב כך* .

ואמר ש"בשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים". ויש גורסין "ולא עוד שאין וכו'" , ומלתא בפני עצמו היא , כלומר בעולם הזה בשביל התורה האדם זוכה לכל הברכות, חשובים* יותר מן כסף וזהב . ולא עוד, "בשעת פטירתו אין מלוין וכו'", כלומר שהתורה היא בעולם הבא גם כן , מה שאין כן בכסף וזהב שהוא בעולם הזה ולא בעולם הבא כלל . וביש ספרים גרסינן* "שבשעת פטירתו וכו'" , ומלתא חדא היא , ולא זכר רק היתרון בעולם הבא, כי אין מלוין לאדם לא כסף ולא זהב .

וזכר מעשים טובים , אף על גב דמעשים טובים מאן דכר שמיה , אמר 'מעשים טובים', דקושטא מלתא הוא, שכמו שמלוין אותו תורה, כך מלוין אותו מעשים טובים . ועוד, דתורה בלא מעשים לאו כלום הוא , ועל ידי שיש כאן מעשים מלוין אותו גם כן תורה . ומה שלא אמר 'שאין אני דר אלא במקום תורה ומעשים טובים' , כי מעשים טובים אין המקום גורם (עפ"י סוטה מה:), ויכול לעשות בכל מקום שהוא דר . אבל התורה אינו [כן], שהחכם מלמד תורה לרבים הוא* .

והביא ראיה שנאמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך וגו'", ולא הביא ראיה שאין מלוין לאדם כסף וזהב ומרגליות , שזה אין צריך ראיה, כי דבר פשוט שאין מלוין לאדם כסף וזהב . ובודאי היה יכול להביא ראיה מדכתיב (תהלים מט, יז-יח) "אל תירא כי יעשיר איש לא ירד אחריו כבודו" , אבל אין צריך ראיה לדבר זה כלל. ומה שאמר ש"אין מלוין אדם לא כסף וכו'", איך סלקא דעתך שיהיו מלוין אותו כסף וזהב . וכן הוה ליה למימר 'שאין מלוין לאדם רק תורה ומעשים טובים' . יש לתרץ, שרצה לומר שאין מלוין מה שהיה מצליח בעולם הזה, והיה לו הצלחה ממנו בעולם הזה* באלו דברים , וסלקא דעתך כי דבר זה יהיה מלוה אותו אחר מיתתו* , ועל זה אמר שדברים אלו* אף על גב שהיה נחשב הצלחה בעולם הזה , אין מלוין דברים אלו אחר מותו אותה הצלחה, ואותו מזל אינו עוד בשעת פטירתו .

ואני אומר עוד , כי בא לומר כי האדם הוא מקבל מיתה , אל יבטיח אותו* שיהיה השלמתו שיקבל השארות מצד עולם התחתון, או מצד עולם האמצעי, הוא עולם הגלגלים, ודבר זה יתן לאדם שלימות . אף כי באמת כי האדם יש בו מכל העולמות, כמו שבארנו במקום אחר כי זה האדם יש בו מכל ג' עולמות , ובכולם אין תועלת אליו, כי אם על ידי התורה, שהיא מן עולם העליון , הוא עולם הבא . וזה שאמר כי מצד עולם התחתון אין מלוין אותו שלימות עולם התחתון שהיה לו בחייו* . כי שלימות עולם התחתון הוא* החומר הזך והצרוף , והוא נקרא "כסף", שהוא זך וצרוף . ונקרא הצורה הפשוטה הזכה "זהב" . ראוי שיקרא החומר הנקי "כסף" שהוא נקי, והצורה הטהורה "זהב", כי הוא נחמד למראה , כי הצורה משימה הדבר נראה בפועל . ואחר כך כנגד העולם האמצעי, ויש בהם גם כן חומר וצורה , לכך* נקרא הצורה שלהם*, שהיא יותר במעלה , "אבן טוב", שהאבן טוב כמו זהב, נחמד למראה . וקרא החומר שלהם "מרגלית", שהיא זכה ונקיה יותר מן כסף . ורוצה לומר כי אף על גב שיש לאדם מן עולם הזה ומן עולם הגלגלים דבר זה , אין מלוין אותו, ולא יתן לו קיום כלל לגופו ולנפשו .

ותדע כי הזהב מאיר , וכן אבנים טובות מאירין , והלבן אינו מאיר כלל , והצורה היא מאירה, משימה הדבר נראה בפועל , לכך הצורה והאור ענין אחד לגמרי, שהצורה משימה הדבר בפועל, וכן האור משים הדבר נראה בפועל , ולפיכך קרא הצורה שהיא בעולם הזה "זהב", שהוא אור מאיר. ובפרק חלק (סנהדרין קג:) דאמר שם "יש לנו זהב פרויים שמאיר לנו" , ואבנים טובות יותר מאירים . ולפיכך קרא הצורה שהיא בעולם אמצעי "אבנים טובות" שהם מאירים יותר. והחומר הזך הפשוט, שהוא בעולם הזה "כסף", שהוא זך. ואשר הם בעולם האמצעי "מרגליות", שהם יותר זכים .

אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים. כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, הוא התורה, שהיא מעולם העליון . והתורה היא שלימות הנפש , שהיא הצורה . והמעשים הם שלימות הגוף, שהאדם עושה בגופו, כי המעשים תלוים בגופו , ודבר זה קיום הגוף, שהוא חומר שלו . ודבר זה מוכח כי עולם הבא הוא* לגוף ולנשמה , וכן ראוי לומר, וכן הוא האמת , כמו שמבואר במקום אחר . וראוי שיהיה כך, כי למדריגת עולם הבא אין ראוי שיהיה רק על ידי תורה ומעשים טובים, כי התורה היא מן עולם העליון, והמעשים טובים, שהם מעשה מצות התורה, הם מעולם העליון , ועל ידם זוכה האדם אל השארות . ולפירוש* זה יתורץ גם כן מה שזכר כאן מעשים טובים .

והביא אלו פסוקים ; האחד (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך" בעולם הזה. ידוע כי בעולם הזה נקרא שהאדם "הולך" , מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני , ושם ינוח . וכן העולם הזה הוא פרוזדור לתקן עצמו ולהכין עצמו אל העולם הבא (למעלה פ"ד מי"ז) . וג' לשונות הם; העולם הזה נקרא 'הליכה', מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה, היא המנוחה והישיבה . וכן עולם הזה הוא תקון אל עולם הבא. ובקבר נקרא שכיבה , כי לשון זה שייך אל הקבר . ובעולם הבא שייך ישיבה , כמו שאמרו בפרק קמא דברכות (יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם . וזה מפני כי הישיבה מורה על הקיום כאשר הוא יושב , ואין ההליכה דבר מקוים, שלא נשאר הולך תמיד , ואין השכיבה דבר מקוים , רק הישיבה כאשר יושב, דבר זה מורה על הקיום. ומפני כי בעולם הבא שם הקיום הנצחי , שייך לומר ישיבה .

ולפיכך אמר "בהתהלכך תנחה אותך" בעולם הזה, כי התורה היא שמוליכה את האדם אל מחוז חפצו אשר ראוי אל האדם ללכת שמה, דהיינו אל העולם הבא , וכבר בארנו זה במקומו . ויש לפרש כי מה שאמר "בהתהלכך תנחה אותך" הוא העולם הזה, כי נקרא העולם הזה, ששם מעשה האדם , הליכה, כי ההליכה היא מעשה . והאדם בעולם אפשר שיעשה דבר שהוא כנגדו והוא לרע לו, וכמו שאמר הכתוב (משלי יד, יב) "יש דרך ישר לפני איש וגו'" . ולכך אמר "בהתהלכך" בעולם הזה "תנחה אותך", כאילו אמר במעשיך תנחה אותך להגיע אותך אל מה שראוי לעשות. ונאמר זה, [ד]על כל מעשה ופעולה שהוא פועל בעולם הזה שייך לומר "תנחה אותך" שלא יעשה דבר שהוא כנגדו ורע לו. ומכל מקום מוכח במסכת סוטה (כא.) כמו פירוש הראשון , ופרשנו אותו בספר התפארת .

ואמר "בשכבך תשמור עליך" בקבר , שם שייך שמירה , שישמור אותו מן הגיהנם ומן חבוט הקבר .

"והקיצות היא תשיחך" לעולם הבא . כבר בארנו למעלה כי החיות נקרא "דבור", וכמו שתרגם אונקלוס (בראשית ב, ז) "ויהי אדם לנפש חיה", "והות באדם* לרוח ממללא" . ורמז לזה גם כן, שהרי המתים נקראו "יורדי דומה" (תהלים קטו, יז) מלשון דמימה . ויותר מזה, כי המלאך הממונה על הרוחות, שהם המתים, "דומה" שמו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צד.) , וכל זה כי הדבור חסר מן המתים . ובמדרש (קה"ר ט, י) אמר רבי אשיאן, אין בין צדיקים לבינן אלא דבור בלבד. רבי שמעון בן לקיש אומר, אין בין צדיקים לבינן אלא הדבור בלבד, עד כאן . הרי כי המתים אין להם דבור .

וטעם זה ידוע למשכילים, כי על ידי הדבור האדם הוא בפועל לגמרי בשלימותו. ועל זה רמזו חכמים (ב"ב טז:) כי האבל אין לו פה , והדמימה הוא לאבל שהגיע מיתה אל שאר בשרו, וכאילו הגיע המיתה אליו . והמת אין לו פה, ולכך אין לאבל פה*, ואין ראוי אליו שיהיה מוציא הדבור* אל הפועל, שיהיה בשלימות. כי אין דבר שהוא יציאה מן הכח אל הפועל כמו הדבור, שפותח פיו ומוציא הדבור אל הפועל . וכאשר פיו סתום, הוא בכח בלבד . ולכך ראוי אל האבל הדמימה, והדבור אל מי שיש לו שמחה . וזה אמרם בפרק קמא דברכות (ו:) "אגרא דבי טמיא שתיקותא", היינו בבית האבל , "אגרא דבי הלולי מילי" . הרי בבית האבל שייך דמימה ושתיקה, והפך זה בבית החתונה שייך מילי, דשם הכל שמחה , וראוי להוציא שם הדבור אל הפועל. ועל ידי התורה האדם זוכה לתחיה , ולכך אמר "היא תשיחך", שתתן התורה אליו הדבור, ועל ידי הדבור האדם* הוא בשלימות בפועל כאשר ראוי, ואלו הדברים ברורים מאד .

ואומר (חגי ב, ח) "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" . נראה שמביא מקרא זה עוד ראיה כי יש הפרש בין הכסף והזהב ובין התורה ; כי הכסף והזהב הוא אל השם יתברך, דכתיב "לי הכסף ולי הזהב", ואילו התורה היא של האדם. שהרי כך אמרו בפרק קמא דע"ז (יט.), אמר רבא, מתחלה נקראת התורה על שמו של הקב"ה, שנאמר (תהלים א, ב) "ובתורת ה' חפצו", ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (שם) "ובתורתו יהגה יומם ולילה" . והרי לך מבואר כי התורה היא של אדם, ואילו כסף וזהב הוא נחשב של הקב"ה, ואינו של אדם. תדע לך, דבפרק קמא דע"ז (ב:), אמרו לעתיד לבא ישאל הקב"ה למלכות רביעית במה עסקתם, ואמרו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא כדי שיעסקו ישראל בתורה. והקב"ה משיב להם, כסף וזהב שלי הוא, שנאמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'" . ואם כן קשיא, ישראל שאומרים שעסקנו בתורה , גם כן התורה היא של הקב"ה. אלא ודאי כסף וזהב שאני, מפני שאין הכסף והזהב האדם עצמו, רק שהוא ממונו של אדם וקנינו . ויאמר הקב"ה, אף שהכסף והזהב הוא קנין של אדם, מכל מקום הכסף והזהב הוא אל השם יתברך. אבל התורה היא אל האדם, שהרי התורה היא חכמתו ושכלו , ומצד זה התורה של אדם . ולכך מביא פסוק זה "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'", כלומר ואין הכסף הוא של אדם, שיחשוב אל האדם מעלה , ואצל השם יתברך נחשב מעלה, דסוף סוף הוא דבר חשוב , והוא של הקב"ה .

ועוד יש לך להבין מה שאמר הכתוב בפרט "לי הכסף ולי הזהב", ולא אמר בשאר הנמצאים כך . כי הבהמה ועוף השמים בודאי הם תחת רשותו של אדם*, וכדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים ובעוף השמים". אבל הכסף והזהב אין ספק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב, שאם לא כן לא היה הכסף והזהב חשוב יותר מן האבן . ולכך אי אפשר לומר רק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב מה שלא נמצא בשאר דברים , ודבר זה אינו תחת רשות האדם. כי אין תחת האדם רק דבר גשמי בלבד, לא דבר אשר אינו גשמי . ולפי שיש בכסף וזהב חשיבות יותר אשר אינו תחת האדם, ולכך אמר "לי הכסף ולי הזהב נאום ה'". ופירוש זה כי "לי הכסף" מה שהוא מיוחד בשם "כסף", "ולי הזהב" מה שמיוחד בשם "זהב", מה שיש בו מעלה, דבר זה הוא אל השם יתברך, לא אל האדם, כי אין תחת האדם רק דבר גשמי. והוא ופירוש פשוט וברור למבין דברים אלו .

ומקדים הכסף ואחר כך הזהב , שאין משבחין אחד בדבר שהוא חשוב, ואחר כך משבחין בפחות ממנו, אבל משבחין באינו חשוב כל כך, ואחר כך בחשוב יותר . ועוד יש לך לדעת מה שמקדים הכסף (-והזהב-) [להזהב], כי הכסף הוא קודם אל הקב"ה יותר מפני הפשיטות הגמור והזכות שיש בו, שנאמר (תהלים יב, ז) "כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים" . כי הלובן אינו גוון כלל, ומורה זה פשיטות גמור . אבל האודם שיש לזהב* הוא גוון , ואין כאן פשיטות כמו שיש לכסף . ולכך בחרו לעשות העגל של זהב (שמות לב, ג), כי הפשיטות ראוי אל השם יתברך . ולפיכך לא היה נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב , ואין כאן מקום זה. ולכך מקדים הכסף בשביל הפשיטות שבו, ואין קושיא בזה כלל .

ונראה עוד , כי מה שאמר כאן "ופגע בי אדם אחד", פירוש שנדמה לו אחד בדמות אדם, והוא השטן, אשר דרך השטן לפעמים להסית את האדם לדמות לאדם, ולפעמים לעוף השמים, הכל לפי הענין. וכמו שאמרו בגמרא בפרק חלק (סנהדרין קז.) גבי דוד, אדמי ליה כעופא , וכאן אדמי ליה כגברא . וזה שאמר "ופגע בי אדם אחד", ולא אמר 'ופגעתי באדם אחד', רק "ופגע בי", דבר זה "פגע" נקרא, כאשר יפגע בו דבר כמו זה . כי מפני שראה השטן שהיה מתבודד רבי יוסי בן קסמא בדרך מאד מאד , אדמי ליה כגברא להסית אותו ולהסירו* מן התורה על ידי שאומר אליו "רבי רצונך שתדור במקומינו ואתן לך אלף אלפים וכו'", וזהו מעשה השטן בודאי להסית את הצדיקים .

ואפשר לומר גם כן* כי אליהו זכור לטוב היה, כדי להגדיל שכרו בא, כי יודע שכך וכך ישיב. וכן בגמרא בפרק ג'* דתענית (כ:) אצל רבי שמעון בן אלעזר, דאמרינן "פגע בו אדם אחד", ופירשו התוספות (שם ד"ה נזדמן) בשם מסכת דרך ארץ שהיה אליהו הנביא גם כן, ורוצה להראות לו שלא ירגיל לעשות כך . ואפשר שהוא רבי יוסי דפרק קמא דברכות (ג.), שאמר "פעם אחת נכנסתי לחורבה, ובא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח וכו'" . והוא נגלה אליו בכאן בדמות אדם* כדי לזכותו, שיאמר אליו דברים אלו , ודברים אלו נראים. ומעתה יתורץ לך גם כן רוב השאלות ; מה שלא התחיל רבי יוסי להקדים לו שלום , כי פתאום בא אליו , והוא לא ראהו עד שנתן לו שלום. ולכך הוצרך לומר גם כן שנתן לו שלום וכו' , הכל בא לבאר שלא היה אדם דעלמא, שאם היה אדם דעלמא, הקדים רבי יוסי אליו שלום. ולכך לא שאל את רבי יוסי "מי אתה" , שודאי השטן ידע אותו , רק שאל אותו "מאיזה מקום אתה" כדי לכנוס עמו בדברים , וזה מבואר .