דרך חיים ו:ז

גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, כב) "כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא". וְאוֹמֵר (משלי ג, ח) "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ". וְאוֹמֵר (משלי ג, יח) "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". וְאוֹמֵר (משלי א, ט) "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ". וְאוֹמֵר (משלי ד, ט) "תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת תְּמַגְּנֶךָּ". וְאוֹמֵר (משלי ט, יא) "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים". וְאוֹמֵר (משלי ג, טז) "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאוֹלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד". וְאוֹמֵר (משלי ג, ב) "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ". וְאוֹמֵר (משלי ג, יז) "דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נוֹעַם וְכָל נְתִבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם".

גדולה תורה וכו'. יש לשאול, למה הביא אלו ז' פסוקים לכאן , ולא די באחד . ועוד, מה ראיה מן הפסוק (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". וכן (משלי ד, ט) "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך", מה ראיה מזה . דע, כי הביא שבעה פסוקים, ובאלו ז' פסוקים בא לבאר כי יש לתורה החיים הנצחיים, כי יש חיים למעלה מחיים; כי יש קצרים, ויש ארוכים יותר, ויש עוד יותר, עד שיש חיים נצחיים . ובא לבאר שעל ידי התורה יקנה החיים הנצחיים. ולפיכך מביא שבעה פסוקים כנגד שבעה מדריגות, שכל אחת יותר, וכאשר יש שבעה, מורה על זה כי אין למעלה מזה, כי לעולם המדריגות שהם שבעה זה על זה, מורה כי אין למעלה מזה . כי השם יתברך שהוא "גבוה על גבוה שומר" (קהלת ה, ז), שאין למעלה, והוא יושב רם ונשא , יש שבעה רקיעים , שזהו גובה אחר גובה, עד המדריגה האחרונה . הרי כי מספר שבעה מורה על המדריגה העליונה. וכן אתה מוצא תמיד כי המדריגות והמעלות שהם זו על זו, הם שבעה, ודבר מבואר הוא , ובארנו זה במקום אחר .

ואלו שבע מעלות ומדריגות מתחילין מן חיי עולם הזה, בדבר שהוא המדריגה התחתונה , ומסיימין במדריגה האחרונה, של חיי העולם הבא הנצחיים . ולפיכך ג' פסוקים הראשונים מורים על חיי עולם הזה , וג' אחרונים על חיי עולם הבא , והפסוק האמצעי הוא מדריגה בין עולם הזה ובין עולם הבא , וכמו שיתבאר .

ותחלה יש לבאר מה טעם שהתורה מיוחדת, שהאדם מגיע בתורה לחיי עולם הזה ולחיי העולם הבא. ויש לך לדעת, והוא הדבר שבארנו בפרקים הקודמים במקומות הרבה , כי הוא יתברך אחד בלבד ואין זולתו , ולפיכך המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלהים חיים, נותן חיים לדבקים בו , ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך, ובזה השם יתברך אחד ואין זולתו . וזה שאמר (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", כי המקור אין לו הפסק כלל , והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים, ודבר זה מצד הדביקות שהם דבוקים* בו יתברך . ואם מסלקים הדביקות הזה על ידי חטא ועון , הוא הכרת אשר* כתוב בתורה (ויקרא יח, כט, ועוד). ובא בלשון "כרת" , כי הוא הדבר אשר אמרנו למעלה, כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך, ועל ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה . ולפיכך אצל הדביקות נזכר "חיים", שנאמר (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם [חיים כלכם היום]", אלהים חיים . וזה מפני שהדביקות גורם החיים, כי הוא יתברך נקרא "עיקר" , כמו שאמרו שהוא 'כופר בעיקר' (סנהדרין לח:) . וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר . ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים .

וזהו פירוש הכתוב (ר' משלי ג, יח) "כי עץ חיים היא למחזיקים בה". וזה כי על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו. ודבר זה מבואר בכמה מקומות למעלה, והארכנו בזה , כי אין לך דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה , שהיא אצולה מן השם יתברך. ולכך נקראת התורה "עץ", שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך . והעץ אשר הוא נטוע בעיקר, מקבל מן העיקר. וכך התורה מקבלת מן העיקר, הוא השם יתברך, החיים . לפיכך כאשר אוחז ומחזיק בתורה, היא עץ חיים אליו , ועל ידי זה יושפע עליו החיים מן השם יתברך, ודבר זה מבואר . ולפיכך אמר 'גדולה תורה שנותנת חיים לאדם בעולם הזה ובעולם הבא'. והבן מלת 'גדולה תורה' שנאמר כאן, שהוא בא להורות על מעלות התורה .

והביא תחילה ראיה שנאמר (משלי ד, כב) "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". ופירוש כי החיים הם מי שמוצא* דברי תורה, ועל ידי זה מקבל החיים. ומה שאמר "למוצאיהם" ולא 'ללומדיהם', בא להורות על מעלת התורה. כי יאמר 'פלוני מצא דבר זה', אם כן אין אותו דבר אתו מזומן אליו, שאם היה מזומן אליו לא שייך בזה 'מציאה' . וכך אין התורה עם האדם, כי יש לה מדריגה עליונה, עד שנקרא שהוא מצא דברי תורה , והגיע אל דבר שאינו אתו . ומפני מדריגה ומעלה זאת התורה היא חיים לאדם, שמביא לאדם החיים מלמעלה, מן השם יתברך, אשר* הוא "מקור חיים" (תהלים לו, י). אבל בגמרא בפרק כיצד מעברין (עירובין נד.) אמרו 'אל תקרי "למוצאיהם", אלא "למוציאיהם", מי שמוציא אותם בפה' .

ומפני שלא אמר הכתוב רק כי "חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", ובודאי דבר זה הוא חיים במקצת , דהיינו שנותן חיים של מה, דהיינו לבשרו בלבד, וכמו שאמר "ולכל בשרו מרפא", והיינו שיושפע נצוץ חיים של מה על האדם בשביל התורה, וזה הוא חיים לבשרו בלבד . ולפיכך מוסיף עוד ומביא הכתוב אחריו (משלי ג, ח) "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך" , ובזה נכלל חיות כל האדם. וזה כי הטבור הוא השורש* מן האדם כולו, ותחלת בריאת האדם היא מן טבורו, כדאיתא בפרק עגלה ערופה (סוטה מה:) , וכאשר אמר "רפאות תהי לשרך", כלומר שהתורה רפאות להתחלת האדם, ובזה כל הגוף מקבל רפואה, כי* כאשר התחלה מקבל רפואה, כל הגוף מקבל רפואה , כי הכל נמשך אחר זה . ואמר עוד "ושקוי לעצמותיך", כי העצמות אין מקבלין כל כך רפואה מן הטבור, כי יש לעצמות מוח בפנים, שאין מקבלין כל כך רפואה , ועל זה אמר "ושקוי לעצמותיך", כי התורה שקוי, והוא המוח לעצמות (רש"י משלי ג, ח), כלומר שהתורה נותנת חיים לכל האדם .

ושלא תאמר שאף על גב שהתורה נותנת חיים, היינו שהתורה נותנת חיים עד שהאדם הוא שלם ובריא כל ימיו שהוא בעולם, וזהו חיות שלו , אבל אריכות ימים לא שמעינן מן הכתובים, שהרי אמר "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", היינו שהתורה נותנת רפאות לאדם, ולא נחשב חצי מת בעודו בחיים . ולכך מביא הכתוב (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'", ודבר זה מורה כי התורה היא "עץ חיים", שהעץ מקוים ביותר, וכדכתיב (ישעיה סה, כב) "כי כימי העץ ימי עמי", שמזה תלמוד כי העץ מאריך בקיום , ודבר זה עוד מעלה יותר .

ומפני שעדיין לא נשמע שהתורה תתן חיים טובים רוחניים שמקבלת הנשמה , והם חיים הבאים מן עולם הבא . ועל זה מביא מקרא (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". פירוש זה, כי התורה תתן לנשמה מדריגה רוחנית*, וזה שאמר "כי לוית חן הם לראשך", כי הראש שבו הנשמה האלהית , תתן התורה אליו "לוית חן", רצה לומר חבור של חן (רש"י שם) . והחן אינו דבר גשמי, והוא נבדל לגמרי, שהרי אינו דבר ממש, רק חן שהוא על העין , ואין זה דבר גשמי כלל . ואמר "וענקים לגרגרותיך", פירוש "גרגרותיך" הוא הגרון שמשם יוצא הדבור של אדם , והדבור של אדם בארנו לך פעמים הרבה הוא החיות של אדם בעולם הזה, שהרי האדם הוא בעל חי מדבר , וכמו שבארנו פעמים [הרבה], כי אונקלס תרגם (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה" - "והות באדם* לרוח ממללא" , שמזה תדע כי עיקר האדם מה שהוא חי מדבר .

ואמר הכתוב כי התורה תתן לאדם שני דברים; שתתן לנשמה, שהיא בראש, מדריגה נבדלת, והוא "לוית חן", כי על ידי זה יש לאדם חבור אל השם יתברך , ולפיכך התורה היא לוית חן . ותתן לכח הדברי שבאדם, שהוא חיות של אדם גם כן, מדריגה נבדלת, לכך אמר "וענקים לגרגרותיך". כי הענק הוא תכשיט , וכל תכשיט , כמו שבארנו למעלה אצל (משנה ו) "כי כתרך גדול מכתרם" שהתכשיט מורה על מדריגה נבדלת , מפני שהדבר שהוא חמרי יש לו פחיתות ושפלות , והדבר שהוא נבדל הוא להיפך, שיש לו קשוט וכבוד, ודבר זה מבואר . והבן איך אמר "כי לוית חן הם לראשך" , כי אצל הראש ששם הנשמה הנבדלת, אמר "לוית חן", שהחן הוא דבר נבדל לגמרי. ואצל הגרגרת, שהיא כח הדברי, שאינו כל כך במעלה , אמר "וענקים לגרגרותיך", ולא כתב 'ענק חן [לגרגרותיך]'.

ומדריגה זאת , שתתן התורה לאדם בעולם הזה מעין עולם הבא , דהיינו כמו אברהם יצחק ויעקב שנתן להם חיים של טובה ושלוה ומנוחה . והרי אף השבת הוא מעין עולם הבא . וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא (טז:) ג' הטעימן [הקב"ה] בעולם הזה מעין עולם הבא; אברהם, יצחק, ויעקב. וגם בשאר צדיקים אפשר לומר כך , דמה שלא מנה (שם) רק אברהם יצחק ויעקב, היינו שהטעימן לגמרי בכל דבר, אבל אפשר שיטעים את הצדיק מעין עולם הבא במה . וכן כתבו התוספות שם (ב"ב ריש יז.), שהוקשה לרשב"א דלחשביה נמי לאיוב, דאמרינן (ב"ב טו:) "והאתונות רועות על ידיהן" (איוב א, יד) , מלמד שהטעימו [הקב"ה לאיוב] מעין עולם הבא . ויש לומר, דאיוב לא היה רק בחד מלתא, אברהם יצחק ויעקב הטעימן מכל וכל, עד כאן לשונם.

אבל נראה דלא קשיא , דאברהם יצחק ויעקב כל כך היה גדול העולם הבא שהיה להם, עד שהטעימן מאותו חלק שהיה להם בעולם הבא, הגיע להם ממנו בעולם הזה . וכך משמע הלשון 'ג' הטעימן בעולם הזה מעין עולם הבא' , כלומר כאשר עדיין היה בעולם הזה הראה להם והטעימן מה שיהיה להם בעתיד . אבל איוב הטעימו הקב"ה מעין עולם הבא, ולומר שנתן לו מעין עולם הבא, אבל לא שהיה זה מעולם הבא שלו , ואדרבא, לא היה לאיוב עולם הבא . והפרש גדול יש בו; לדבר זה של איוב יש הפסק, ולא היה רק פעם אחת. אבל לאבות לא היה הפסק, כשם שעולם הבא אין הפסק לו , כי מעולם הבא זכו .

וכתוב זה שהביא הוא רביעי, והוא בין ג' ראשונים, שכולם הם על חיי עולם הזה , וג' אחרונים הם על ידי עולם הבא . והפסוק הרביעי הזה הוא כמו דבר שהוא כמו אמצעי בין שניהם . ודברים אלו ברורים מאד לפניך , ויש להבין דברים אלו .

ואחר כך הביא עוד , שלא תאמר שאין כח בתורה שתתן חיי עולם הבא ממש אל הנשמה , שהיא ראויה אל עולם הבא . ולפיכך מביא עוד קרא (משלי ד, ט) "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך". ובכתוב הזה לא דבר "וענקים לגרגרותיך", רק זכר "תתן לראשך לוית חן" בלבד . ומפני כך יש לך להבין בודאי שבא להודיע כי התורה תתן אל הנשמה האלהית שהיא בראש, לוית חן, שהוא קשוט וכבוד נבדל, ובזה הוא זוכה אל עולם הבא ממש . ועוד, כי בכתוב הזה מוסיף עוד לומר "עטרת תפארת תמגנך" , ודבר זה מורה על מעלת עולם הבא . וכבר התבאר זה בדברי חכמים, ובארנו אותו למעלה (פ"ג מט"ז) מה שאמרו במסכת ברכות בפרק היה קורא (יז.), העולם הבא אין בו אכילה ושתיה, רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם . וזה עצמו שאמר כאן "עטרת תפארת תמגנך" .

ועדיין לא הביא ראיה על שתתן לו התורה חיים שהם חיים ארוכים בעולם הבא, כי לא דיבר כאן רק "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך" . ואף על גב שהעולם הבא בודאי ארוך , מכל מקום אין בכח התורה רק שעל ידה זוכה לעולם הבא, וצריך למצות ומעשים טובים שיזכה לאורך ימים . ולפיכך מביא הכתוב (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד". ומה שאמר "אורך ימים", אי אפשר לפרש רק על עולם הבא, וכדאיתא בפרק שלוח הקן (חולין קמב.) , שאם בעולם הזה, הרי הוא מת, ואין נחשב זה אריכות ימים . ואפילו היה חי מאה שנים, הרי נקרא (איוב יד, א) "קצר ימים" . ודוד אמר (ר' דהי"א כט, טו) "כי ימינו כצל עלי ארץ" , ואיך נקרא זה אריכות ימים. אלא קרא בעולם הבא מדבר, שהוא ארוך .

ועוד , כי פירוש הכתוב שאמר "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" על דרך שאמרו חכמים (שבת סג.) למימינים בה אורך ימים איכא, כל שכן שעושר וכבוד איכא . למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אריכות ימים ליכא. וטעם הדבר, כי מי שעוסק בתורה לשמה ראוי שיהיה לו* אריכות ימים בעולם הבא, שהוא עושה לשמה של תורה , שהתורה היא למעלה מן העולם הזה הגשמי, שהיא תורה שכלית , ולפיכך ראוי שיהיה לו מדריגת עולם הבא , שהוא אורך ימים. וכל שכן שראוי שיהיה לו מדריגה* התחתונה שלמטה* מזה, שהוא טובת עולם הזה, שעולם הזה למטה ממדריגת עולם הבא . אבל למשמאילים בה, אם עוסק בתורה להתכבד בתורה, או שתהיה אליו קורדום לאכול , והם הנאות שהם בעולם הזה, ראוי שיהיה לו עולם הזה כפי מה שעסק בתורה בשביל הנאת עולם הזה, אבל שיקנה מדריגת עולם הבא בזה לא יקנה . ולפיכך אריכות ימים ליכא, וכבר בארנו זה למעלה (פ"ד מ"ט) . ומכל מקום על כרחך קרא איירי באריכות ימים בעולם הבא .

ועדיין לא למדנו מן הכתוב שיזכה אל החיים הנצחיים על ידי התורה, שהרי לא נאמר רק "אורך ימים" בלבד, ואין משמע בזה הנצחיות . ואם יזכה אל הנצחיות, אין זה בתורה בלבד, רק צריך שיצרף לזה המצות ושאר מעשים טובים , כי "ימים" לא משמע כל כך הרבה. וכן איתא בפרק האורג (שבת קה.) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים. מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיה כז, ח) "בסאסאה בשלחה תריבנה*" . איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן, "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים" (שופטים ב, ז), פירוש, ושם אמרינן שהיו מתעצלים בהספדו של יהושע, ואפילו הכי האריכו ימים. אמר ליה בבלאי , ימים האריכו, שנים לא האריכו . הרי לך כי "ימים" לא משמע כל כך הרבה, רק אריכות ימים מה. ולפיכך מביא הכתוב (משלי ט, יא) "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", ומדכתיב "שנות חיים", הם חיים נצחיים . הרי לך כי התחיל ממדריגה התחתונה, וסיים במדריגה העליונה , הוא החיים של עולם הבא הנצחיים , ודבר זה מבואר .