דרך חיים ו:ג

הַלוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, צָרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, יד) וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר; וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לָמַד מֵאֲחִיתוֹפֶל אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים בִּלְבָד, קְרָאוֹ רַבּוֹ אַלּוּפוֹ וּמְיֻדָּעוֹ, הַלּוֹמֵד מֵחֲבֵרוֹ פֶּרֶק אֶחָד אוֹ הֲלָכָה אֶחָת אוֹ פָּסוּק אֶחָד אוֹ דִבּוּר אֶחָד אוֹ אֲפִילוּ אוֹת אֶחָת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁצָּרִיךְ לִנְהָג בּוֹ כָּבוֹד. וְאֵין כָּבוֹד אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, לה) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, (משלי כח, י) וּתְמִימִים יִנְחֲלוּ טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:

הלומד מחבירו וכו'. יש לשאול, דהא קל וחומר פריכא הוא, דמנא לן ללמוד* אפילו "דבור אחד או אפילו אות אחת" . ועוד, לא מצאנו שקראו דוד את אחיתופל 'רבו', רק "אלופי ומיודעי" (תהלים נה, יד), ולא מצינו שקרא אותו 'רבו'. ועוד, שאמר "אין כבוד אלא תורה", דבר זה אין צריך להביא לכאן, כי אין כאן מקומו .

ופירוש זה כי הובא בברייתא הזאת דבר זה, מפני שאמר לפני זה (סוף משנה ג) "כל העוסק בתורה מתעלה", הביא אחר כך כמה גדול העלוי הזה, כי מי שלמד מחבירו אפילו אות אחת שייך לנהוג בו כבוד, ודבר זה עלוי הוא בודאי .

ויש לפרש שכך הביא ראיה ; שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל רק שני דברים בלבד, ואלו שני דברים נמצא במדרש , כמו שפירש רש"י ז"ל; שמצא אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו, למה אתה עוסק ביחידי, והלא נאמר (ירמיה נ, לו) "חרב על הבדים ונואלו" , וזהו* דכתיב (תהלים נה, טו) "אשר יחדיו נמתיק סוד". שוב מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו, והלא כבר נאמר (ויקרא יט, ל) "ומקדשי תראו", שצריך אדם לכנוס שם במורא, כדי שתהא אימת שכינה עליו, וזה שנאמר (תהלים נה, טו) "בבית אלהים נהלך ברגש", לשון אימה ופחד, עד כאן. והרמב"ם ז"ל לא גריס "והלא כתיב 'ומקדשי תיראו'", שלא בבית המקדש איירי, אלא גריס שצריך לכנוס בקידה .

וקראו "רבו" , דכתיב (תהלים נה, יד) "ואתה אנוש כערכי". כלומר בודאי יש לך ערך עמי, שאם אני מלך, ואתה צריך לנהוג בי כבוד מפני המלכות , יש לך כנגד זה שאתה רבי, וצריך אני לנהוג בך כבוד בשביל שאתה רב שלי, דהיינו מלמדו* חכמה . ו"אלופו", שהוא אלוף מתגדל עליו, וזהו לשון "אלוף" בכל מקום . כי יותר גדול כבוד התורה מכבוד המלך (להלן משניות ו, ז). "ומיודעו"*, היינו שדוד היה יודע אותו, ומוראו תמיד נגדו , לכך נקרא "מיודעו", שהוא יודע אותו תמיד .

ולמד גם כן שפיר "ומה דוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל רק שני דברים", ואלו שני דברים אינם בתורה; כי מה שלמדו שלא ילמד אדם ביחידי, וכן מה שלמדו שילך אדם בהכנעה לבית המדרש, אין זה רק דבר טוב הוא, ואין זה דבור* בתורה , ואפילו הכי קראו "אלופו ומיודעו", כל שכן מי שלמדו פרק אחד בדברי תורה, דהיינו מצות התורה, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דבור אחד, או אפילו אות אחת, דהיינו שלמדו אות אחת בתורה, שודאי דבר שהוא בתורה יותר גדול, כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. וכך משמע בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לג.) , תנו רבנן, רבו שאמרו , רבו שלמדו חכמה , ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה , דברי רבי מאיר. רבי יהודא אומר, כל שרוב חכמתו הימנו . רבי יוסי אומר, אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת . ונראה דלפי דברי הכל דוקא משנה , שהם הלכות , אבל אם האיר עיניו בשאר מילי שאינן מצות התורה, לא הוי בכלל 'רבו' . ויליף קל וחומר הכי; מה דוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל רק שני דברים, ואינם מצות התורה, אפילו הכי היה נוהג בו כבוד, מי שלומד וכו' .

ועוד יש לפרש מה שאמר "או הלכה אחת או פרק אחד או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת", הוא מכח סברא דנפשיה , שבתורה אין חילוק בין פרק לבין הלכה או פסוק או דבור או אות אחת, דסוף סוף תורה היא, ואין לחלק . דלפעמים אות אחת נחשב הרבה , ובודאי אין חלוק . ומה שאמר* "ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים", דמשמע דהוי רבותא שלא למד הרבה, אם כן מנא לן לומר אפילו אות אחת . רק שלא תאמר שהיה אחיתופל* רבו מובהק , שאילו היה רבו מובהק בודאי רבו מובהק שאני . ועל זה אמר שודאי לא היה רבו מובהק, שלא למד ממנו אלא ב' דברים . דודאי אם היה רבו מובהק, היה אפשר לחלק ולומר דאין מחוייב לנהוג כבוד רק ברבו מובהק , אבל זה לא היה רבו מובהק, ואפילו הכי קרא אותו "רבו", כל שכן אחר, ויליף דבר זה מקל וחומר . ומה שאמר "או הלכה אחת וכו'" הם דברי התנא, ומסברא דעצמו קאמר, שאין לחלק בין הלכה ובין פסוק ובין דבור ובין אות אחת. ו"על אחת כמה וכמה" דקאמר, רצה לומר כיון דדוד, דהוא מלך, קראו "רבו אלופו ומיודעו", כל שכן אחר שאינו מלך, ופירוש זה נכון .

ומה שאמר "ואין כבוד אלא לחכמים" , מילתא באפי נפשיה הוא דקאי אדלעיל (סוף משנה ג) שאמר שהעוסק בתורה מתעלה, ועל זה אמר שלמד מחבירו וכו' צריך לנהוג בו כבוד, וזהו ההתעלות . ואמר ואפילו לא למד ממנו, אם הוא חכם, צריך לנהוג בו כבוד. ולכך אמר "אין כבוד אלא לחכמים". וכדי שלא תאמר מנין שמדבר בתורה, שמא קרא איירי בשאר חכמות. ועל זה אמר "ואין 'טוב' אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'". ואם כן הכתוב מדבר מן התורה, ולכך (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו" גם כן איירי בתורה .

ומה שראוי לחכמים בתורה הכבוד, דבר זה בארנו בכמה מקומות , כי השכל ראוי לו הכבוד, לפי שהוא מסולק מן הפחיתות שדבק בחומר , ולכך אמר "כבוד חכמים ינחלו", כי מאחר שהם מסולקים מן פחיתות החומר, אשר הוא שפל , ראוי להם הכבוד . ומצד שהשכל הוא מסולק מן החסרון שדבק בחומר, ולפיכך החכמים הם תמימים ושלימים , ומצד זה ינחלו טוב, כאשר הם מסולקים מן החסרון , שהוא רע .

ויש לפרש מפני שאמר שצריך לנהוג בו כבוד, אמר מנין דמשום כבוד קרא לו "אלופי ומיודעי*", שמא שכך הוא האמת, כי מי שלמד מחבירו דבר אחד הוא רבו והוא אלופו ומיודעו . ועל זה אמר "ואין כבוד אלא לחכמים", כלומר כיון שהכבוד הוא לחכמים בפרט, יש ללמד מכח סברא דמה שקראו דוד "רבו אלופו ומיודעו" לא שהוא רבו ואלופו, אלא שנהג בו כבוד, ולא משום שהוא רבו אלופו ומיודעו . וביש ספרים גרסינן "עשאו רבו אלופו ומיודעו" ולא "קראו" , משום שבא לומר שעשאו רבו, אף על פי שלא היה רבו, עשאו* רבו דרך כבוד . ולפיכך מביא ראיה שהוא דרך כבוד, כי הכבוד שייך לחכמים וכו' .