דרך חיים ו:ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא, כב) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב, טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא, יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:

בת קול יוצא מהר חורב. יש לשאול , למה הבת קול יוצאת מהר חורב, והלא אין אדם שומע בת קול הזה. ועוד, מנין לו זה שבת קול יוצאת , ודוחק לומר ששמע בת קול זה . ועוד קשה, למה אמר "מהר חורב", ולא אמר "מהר סיני" . ועוד, מה הוא הראיה שהביא מן (משלי יא, כב) "אשה יפה וסרת טעם" לדבר זה שמי שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף". ומכל שכן הראיות שהביא אחר כך "ואומר 'והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות'", מה ענין ראיות אלו, שאין שייכים לכאן .

דע כי רבי יהושע בן לוי בא להודיע, כי מה שנקרא הר סיני "הר חורב" (שמות לג, ו), דכיון שנתנה תורה על הר סיני, שהתורה בנינו של עולם , לא היה לו לקרותו בשם "הר חורב", רק "הר בנין" . אבל נקרא "הר חורב", כי בודאי מה שנתנה התורה על ההר הזה הוא שמביא חורבן על בני אדם שמרחיקים את התורה, ולפיכך מצד הזה ראוי שיקרא שמו "הר חורב" . ואף על גב כי מי שמקרב עצמו לתורה קונה שלימות ובנין , מכל מקום נקרא ההר על שם החורבן יותר* משנקרא על שם מי שעוסק בתורה לשמה, שיש לו כל המעלות אשר מבוארים למעלה (משנה ב), כי דבר זה יותר מורגש בעולם. כי מי שיש לו שני בני אדם, האחד הוא שונא שלו, והאחד הוא* אוהב שלו, כועס על שונאו, ובהפך הוא* נמצא ברצון אצל אוהבו . ויותר ניכר הרושם של השנאה מה שהוא שונא של האחד, ממה שניכר האהבה והרצון שהוא עם אוהבו, כי השנאה עושה היכר ורושם, ולא כן האהבה, שלא נמצא מזה רושם . ולפיכך קריאת ההר בשם "חורב", כפי מה שנמצא אצל אחרים שבא להם החורבן, ויותר ראוי שנקרא "הר חורב" ממה שיקרא בשם בנין . וזה שאמר "בת קול יוצאת מהר חורב" במקום הזה, שבא לומר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכו'", ושייך לומר כי דבר זה נגזר מן "הר חורב", שהוא ההר שממנו יוצא חורבן לעולם כשמרחיקין מן התורה .

אבל בפרק היה קורא (ברכות יז:) קאמר גם כן "בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני וכו'", ולא זכר שם שום חורבן . מוכח כי מפני שכל בת קול במדת הדין, שהרי כל לשון דבור הוא לשון קשה, כמו (בראשית מב, ל) "דבר אתנו אדוני הארץ קשות" . ולכך אמר "בת קול יוצאת מהר חורב", כי שם הזה מה שנקרא הר סיני "הר חורב" מורה על מדת הדין, כדאיתא פרק רבי עקיבא (שבת פט:) "הר חורב" שממנו בא חורבן לאומות העולם. הרי כי שם "חורב" נקרא להר סיני מפני החורבן והשממה שהגיע ממנו לאומות העולם . ומפני כי נקרא "הר חורב" בשביל מדת הדין שבא ממנו, אמר אצל בת קול "חורב", המורה על מדת הדין, כי לא שייך לפרש שם כמו כאן . וזה עיקר הפירוש בודאי .

ואף על גב שאין בת קול הזה נשמע , מכל מקום הוא מורגש ועושה רושם בעולם לאותם שאינם עוסקים בתורה. ואף על גב דאיהו לא שמע אותה בת קול, מזליה שמע , ובודאי מזליה הוא מכריע אותו אל התורה . ולפיכך אמר "בת קול יוצאת מהר חורב", שכאשר נתנה התורה על הר סיני בודאי התורה היא סם חיים למימינים, וסמא דמותא למשמאילין בה, וכדאמרינן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא (פח:); אמר רב חנינא לרב פפא , מאי דכתיב (משלי ח, ו) "שמעו כי נגידים אדבר", למה נמשלו דברי תורה לנגיד . מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחייא, למשמאילין בה סמא דמותא, עד כאן. בארו, כי התורה יש בה דבר זה, שכשם שהנגיד, המ[ת]קרב אליו ועושה רצונו, הנגיד מגביהו ומרומם אותו. והפך זה, לפי גדולתו של הנגיד, אם עובר אדם רצונו, הנגיד משפילו ומורידו. וכך הם דברי תורה, לפי מעלתן ומדריגתן, אם אינו נוהג עמהם כאשר ראוי, יש עליו עונש ושפלות . ומפני כי הר סיני היה מוכן שממנו ירדו דברי תורה לעולם , וכן הוא מוכן שיצא לעולם גזירה זאת, והיא בת קול שאומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", כי "למשמאילין בה סמא דמותא". וזה שאמרו שם גם כן (שבת פט:) נקרא "הר חורב" שממנו בא החורבן לאומות העולם, והיינו מפני* שהאומות מרוחקים מן התורה , וזהו מדת התורה למשמאילין בה סמא דמותא. וזהו הבת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, פירוש שהוא מרוחק מן השם יתברך, כמו כל נזיפה שהיא הרחקה . וכך מי שאינו עוסק בתורה, הוא נזוף למקום .

ומביא ראיה "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב). ורצה לומר כי נזם זהב, שהוא דבר משובח מאוד, אם הוא באף חזיר, שזה הנזם עם חשיבתו שיש לו, הוא מגונה מצד הנושא, שהוא החזיר . וכן היא "אשה יפה וסרת טעם", כלומר שהנוי הזה, עם חשיבתו, כאשר הוא אצל מי שהיא סרת טעם מגונה ומאוס , אף על גב שאין הטעם נראה לאדם , והאשה יפה בתכלית, מכל מקום היופי הזה מאוס. ו"אשה יפה" דקאמר רוצה לומר האדם השכלי, שהוא נקרא אשה נאה , שיש לה היופי, שהוא הזיו . והאור דומה לחכמה בכל מקום, שהחכמה היא אור וזיו, שנאמר (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו" , וכדאיתא במסכת בבא בתרא (ד.) אצל הורדוס, "הוא כבה אורו של עולם, ילך ויעסוק באורו* של עולם" . וקרא החומר של אדם "סרת טעם" , כי הסרחון הוא פחיתות , כמו הצואה וכיוצא בזה . וחומר האדם יש לו פחיתות .

כלל הדבר , כי "נזם זהב" שנקי וטהור מאוד , והוא עומד "באף חזיר", שהאף של חזיר נובר באשפה , והוא מאוס ומגונה, ועל ידי זה מתגנה הנזם הטהור, וכך היא "אשה יפה וסרת טעם" . ורצונו לומר כך הוא האדם שיש לו שכל, ואינו עוסק בתורה, שהשכל עומד בגוף האדם החמרי, שיש לו פחיתות, ועוסק בדברים גופניים פחותים, ומתגנה השכל הטהור על ידי זה. רק אם הוא עוסק בתורה, אז השכל נבדל מן החומר, ואין לו פחיתות החומר . וכבר אמרנו כי נקרא האדם [השכלי] "אשה יפה", על שם הזיו שיש לשכל, והיא "סרת טעם", כלומר שהשכל עומד בגוף שיש בו פחיתות החמרי. וכמו שהנזם, אם* הוא באף חזיר מקולקל, ואינו שוה כלום, וכך בעצמו השכל באדם מקולקל, והוא לבטלה לגמרי, כאשר אינו עוסק בתורה, רק הולך אחר הדברים הגופניים. דומה בזה אל החזיר שיש לו* נזם זהב באף, ונובר באשפה, כך החכמה שיש בחכם כאשר עוסק בדברים גופנים פחותים . אבל כאשר עוסק בתורה, הרי לא נחשב שיש לו פחיתות החמרי .

והבן המשל הזה, שמדמה את האדם כאשר הוא חסר התורה לחזיר, כי החזיר הוא ביותר רודף אחר ענין גופו ותאותיו, ואין כיוצא בו. כי שאר [בעלי חיים] אינם כל כך מאוסים*. כי שאר בעלי חיים מבקשים קצת כבוד בטבע, כמו שאמרו (ילקו"ש ח"א רמז רמ"ג) ארבע גאים; שור בבהמות, ארי בחיות וכו' . וכן עזות נאמר על קצת בעלי חיים . אבל החזיר אינו רק לבקש אכילתו הגופנית דרך מאוס ודרך טינוף . וכך הוא האדם כאשר עוזב את התורה השכלית, ואינו הולך רק אחר תאותו הגופנית, מדמה אותו לחזיר*. ולכך מדמה למעלה (פ"ג מ"ג) השלחן אשר אין עליו דברי תורה שאכלו קיא צואה . וזה שאמר שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף", כלומר שהוא מרוחק , שהרי בשביל פחיתות החמרי שבו הוא מרוחק, ודבר זה מבואר .

ומה שאמר "שֶׁכל מי שאינו עוסק בתורה", משמע שהוא ראיה למעלה שאמר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" , לא קאי על מה שאמר "מעלבונה של תורה", רק על מלת "אוי" קאי, שאמר "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא 'נזוף'", ולכך אוי להם. ומה שאמר "מעלבונה של תורה" , רוצה לומר דוקא אם יש עלבון לתורה, דהיינו שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. אבל בלאו הכי, לא, שאין כאן עלבון, אחר שאי אפשר לו לעסוק בתורה .

ואומר והמכתב וכו' . הביא ראיה שראוי שיהיה מי שאינו עוסק בתורה נזוף, שכבר אמרנו כי התורה למימינים בה סמא דחייא, למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פח:). ומפני שתמצא כי למיימינים בתורה שהם בני חורין , מזה תדע כאשר מתרחקים מן התורה , הם פחותים ושפלים וירודים . ולפיכך מביא ראיה שנאמר (שמות לב, טז) "והמכתב מכתב אלהים הוא חָרוּת על הלוחות", אל תקרא חָרוּת אלא חֵירוּת . ומכל מקום לפי הסוגיא יש לפרש יותר , שמביא ראיה לא זה שהוא מרוחק מן השם יתברך, אלא אפילו יותר מזה, שלא נקרא בן חורין, רק משועבד נקרא, "שאין בן חורין רק מי שעוסק בתורה", ואין ספק כי מי שאינו בן חורין יש לו יותר שפלות , כי הנזוף* אינו רק שמרוחק מן השם יתברך , ואמר כי יותר מזה, שלא נקרא כלל בן חורין , ופירוש זה נכון. וכתב רבי יצחק אברבנאל ז"ל (כאן) שכך מצא בברייתא (מסכת כלה פ"ח), שרוצה לומר לא זה שהוא נזוף, אלא אף משועבד נקרא מי שאינו עוסק בתורה .

ומה שאמר "אל תקרי חָרוּת וכו'", לפי הנראה הוא דרש רחוק מאוד , כי מה ענין זה למה שאמר הכתוב (שמות לב, טז) "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", שירמז במקום הזה מה שהעוסק בתורה הוא בן חורין. אבל הדבר הזה כמו שאר דברי חכמים, שנראים רחוקים מאוד למי שהוא חסר דעת , ורמזו בכאן דבר מופלג מאוד. וזה כי השכל הוא ציור המציאות , וכן התורה כולה הוא ציור המציאות , וכן הוא הכתב, שהוא צורת* וציור הכתיבה . וכל חקיקה של כתב נקרא בלשון חָרוּת , כי הכתב יש לו צורה, וזה ענין הכתב, אף על גב שהוא צורה גשמית, מכל מקום שֵׁם צורה יש עליו . וכל דבר שהוא צורה, ראוי שיהיה נקרא בלשון חירות . ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי השעבוד הוא מצד החומר, כי מצד הצורה אין שעבוד. ודבר זה רמזו ז"ל (יבמות סב.) על עבד כנעני "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), עם הדומה לחמור . כי מצד השעבוד שבו הוא דומה לחומר, כי המשועבד מתפעל מאחר , ודבר זה ענין החומר, שהוא מתפעל . אבל בצורה, כיון שאין בצורה התפעלות כלל , לא שייך לומר על הצורה שעבוד, רק חירות, ודבר זה מבואר .

ומפני שדברי תורה מופשטים מסולקין מן החמרי לגמרי , ולכך רמז לך הכתוב בצורת אותיות הלוחות, אשר הם מורים על ציור השכלי שבתורה, המופשט לגמרי, והוא שכל בלא שום צירוף חמרי, בלשון חָרוּת, ולא בלשון חקיקה, לומר לך כי התורה היא חירות וחורין לגמרי, שהצורה היא חירות, כמו שהתבאר. ומכל שכן ציור התורה, שהוא ציור שכלי מופשט לגמרי . ולפיכך כתב הלוחות נראה משני עבריהם (שמות לב, טו), שתהיה החקיקה הזאת חקיקה גמורה, והיא צורה לגמרי, לא כמו שאר חקיקות שהם על הלוח, אף על גב שהם חקוקים, אינם חקוקים מעבר לעבר, ואין זה צורה גמורה, שהרי עדיין נשאר הנושא שהצורה עליו, והוא דומה לצורה שהיא בחומר. אבל צורת כתב הלוחות, שמורה צורת הכתיבה על ציור השכלי של תורה, והוא ציור גמור שלא בנושא כלל, וכך היה כתב הלוחות חקוק משני עבריהם, עד שהיתה צורת האותיות צורה גמורה . ובודאי דבר זה הוא חירות גמור, שאין כאן חמרי לגמרי שבו השעבוד. ולכך אצל זה שכתוב כי הכתב של* הלוחות משני עבריהם (שמות לב, טו), כתוב לך (שם פסוק טז) "חָרוּת על הלוחות", שהוא לשון חֵירוּת. כי מה שהיה משני* עבריהם, דבר זה הוא צורה גמורה בלי חומר, ומורה זה על חירות גמור שיש בתורה, כאשר חכמת התורה ציור שכלי גמור מופשט. ומעתה תדע כי באמת ובאמונה אמרו "אל תקרי חָרוּת אלא חֵירוּת" .

והענין החירות הזה שיש אל התורה, אף על גב שמצאנו הרבה בעלי תורה שאינם בני חורין , מכל מקום אין הדבור כאן רק שהוא בן חורין באמת לפי סדר המציאות, ולפעמים גורם החטא מצד אחר . מכל מקום לפי השכל אין בן חורין רק מי שעוסק בתורה .

ואומר "שאין לך בן חורין רק העוסק בתורה" . כי אף המלך שהוא בן חורין , לא נקרא בן חורין בערך מי שעוסק בתורה. וזה כמו שאמרו (להלן משנה ו) "ואל תתאוה לשלחנם [של מלכים], כי שלחנך גדול משלחנם, וכתרך גדול מכתרם". כי המלך, אף על גב שהוא מלך, הנה יש לו יראה באולי ימרדו בו בני מלכותו, ובשביל כך אינו בן חורין לגמרי, שלא יקרא "בן חורין" רק כאשר לא ימצא בו צד אפשרות שעבוד , וזה לא ימצא רק במי שעוסק בתורה, שהוא בן חורין לגמרי, כמו שבארנו. כי השכל הוא בן חורין, אין שייך שעבוד בו .

ואמר ש"כל העוסק בתורה מתעלה". רוצה לומר שאין זה בלבד שהוא בן חורין, אבל הוא מתעלה , וזה כי הוא מתעלה מן העולם הזה השפל . ולכך אמר ש"כל העוסק בתורה מתעלה, שנאמר (במדבר כא, יט) 'ומנחליאל במות'". ופסוק זה נדרש על התורה במסכת עירובין בפרק כיצד מעברין (נד.) , וכאן אין מקום להאריך, כי יתבאר זה בעזרת השם בנתיבות עולם , ואין להאריך במקום הזה .