דרך חיים ו:ד

כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה; פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:

כך היא דרכה של תורה וכו'. רש"י ז"ל פירש לא על העשיר הוא אומר שיעמוד בצער כדי ללמוד תורה, אלא הכי קאמר, אפילו אין לאדם אלא פת במלח וכו' . ולשון "כך היא דרכה של תורה" צריך עיון, דמשמע כך היא דרכה, וכך ראוי .

אבל יראה שרצה לומר "כך דרכה של תורה", והוא מה שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פג:), אמר ריש לקיש, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) "וזאת התורה אדם כי ימות", עד כאן לשונו. ופירוש דבר זה , כי התורה היא שכלית, והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה , ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי , שאיך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החמרי, כיון שהם הפכים , ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד . ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה, עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל, לא הגוף , ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאילו אינו . וזה שכתוב "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל", שהאדם שהוא בעל אדמה , צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה , אז יש קיום אל התורה, ואין כאן מתנגד אל התורה, שהרי הגוף בענין שמסלקו בשביל התורה, והרי אינו מתנגד אל התורה כלל כאשר מסולק הגוף בשביל התורה* . ומפני זה אמר כאן "כך היא דרכה של תורה", כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית, שלא יהיה נמשך כלל אחר התענוגים, שהם תאות הגוף , ואז יש קיום אל התורה . ומכל מקום דבר זה מדבר במי שאפשר ויכול לסבול, ואין מונע עליו תשות כחו .

ואין הפירוש שאם הוא בעל עושר גדול, שמחוייב הוא שימית עצמו , שהרי לא אמרו רק "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", משמע שבשביל התורה הוא עושה , ואם אפשר לו כמו שאר בני אדם ויעסוק בתורה , והוא טובל פת במלח, לא נקרא שהוא ממית עצמו על התורה, שאין צריך דבר זה אל התורה . אבל הפירוש ש"כך דרכה של תורה" שיהיה ממית עצמו על התורה, ואם הוא עשיר, ואין צריך אליו שיאכל פת במלח, ואוכל בשר , אף על גב שאין זה דרכה של תורה , מכל מקום מה יעשה, שאם יאכל פת במלח שלא לצורך, אין זה נקרא שממית עצמו על התורה. רק אם יניח עשרו וכל עסקיו בשביל התורה, דבר זה מורה שהוא אדם שממית* עצמו על התורה .

ומהא דאמר רבא לתלמידיו* (ברכות לה:) "במטותא מנייכו לא תיתי ביה מדרשא ביומי דניסן וביומי דתשרי וכו'" , משמע דיש לאדם לבטל מתורתו בשביל פרנסתו, וכאן משמע "כך דרכה של תורה", דאפילו אם אין לו לאכול רק פת, לא יבטל התורה . אין זה קשיא, דהא בלאו הכי קשיא , דפרק סדר תענית (כא.) קאמר דאלפא ורבי יוחנן גרסי באורייתא, והוה* דחיקא להו מלתא* , אמרו ניקום וניזל ונעבד עסקא, ונקיים בנפשיה (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" , וכו', עד אתו מלאכי השרת ואמרי נקטלינהו , שמניחים חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה . משמע דאין לו לבטל תורה בשביל חיי שעה. וצריך לחלק, דודאי היכא שיש קצבה לבטולו, דהיינו חודש אחד, או שְנַיִם , יש לו לבטל תורתו. אבל היכא שאין קצבה לבטולו, בודאי אין לו לבטל .

ומה שאמר "'אשריך' בעולם הזה 'וטוב לך' לעולם הבא", כי בודאי כאשר מסולק מאתו החומר הגופני בעולם הזה, אשר כל חסרון הוא מצדו , נאמר עליו "אשריך בעולם הזה", אף על גב שאין לו "טוב" בעולם הזה , מכל מקום נאמר עליו "אשריך", כי לשון "אשריך" מלשון "לא תמעד אשוריו" (תהלים לז, לא) , והוא מלשון חכמים "ואשרנהו אשרתא דדייני" , שהוא מלשון קיום וחוזק , ובעולם הזה יש לו קיום . וטוב לו בעולם הבא, כאשר לא היה נמשך אחר הגוף בעולם הזה, רק היה כולו נבדל, ולפיכך בעולם הבא שאין שם אכילה ושתיה גופנית , אז יהיה טוב לו. כי זה האדם נבדל לגמרי מן החומר, ובעולם הבא שהוא נבדל , שם טוב לו .