דרך חיים א:י

"שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". הזוג הזה, שהם שמעיה ואבטליון, גם כן בא להזהיר בדבר שהוא עיקר גדול מאד, צריך אליו האדם , ובפרט ההנהגה שיש לאדם עם הבריות, כמו שתקנו הזוגות הראשונים גם כן, כמו שהתבאר . וכבר ביארנו לפני זה , כי יש לאדם חבור אל בני אדם שהוא דן* ושופט אליהם, ודבר זה תקנו הזוג* שלפני זה . ועתה באו הזוג הרביעי לתקן ההנהגה עם הבריות שאין האדם כל כך חבור אליהם, כמו הזוג שלפני זה . כי בעל השררה בודאי גם כן יש לו חיבור אל העם אשר הוא משתורר עליהם , ומכל מקום אין דומה אל החבור שיש אל הדיין עם הצבור, שהדיין הוא לטובת הצבור לשפוט אותם , אבל בעל השררה, אדרבה, הוא מבקש טובת עצמו, כמו שאמרו 'אין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן' . ועוד, מחמת גדול האימה והיראה של בעל השררה על אותם אשר הם תחתיו, אין כל כך הקירוב והחיבור אליהם, ודבר זה מבואר מאד . וזה שאמר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", הוא השררה . ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה , וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים, וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פו.) , "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידיך . שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים , ודבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן* באמונה. מה הבריות אומרים עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, כמה יפים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג) "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר", וכמו שהתבאר בנתיבות עולם .

והדבר שהוא כבוד התורה, והוא כבוד המקום , והוא גורם לאהוב השם יתברך , כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם . הלא תראה כי היו אומרים שקר למצוא דברים לגנאי בשקר , אמרו בירושלמי במסכת שקלים (פ"ה ה"ב) "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (שמות לג, ח), תרי אמוראי פליגי, חד אמר, לשבח. וחד אמר, לגנאי ; חמי שקיה וחמי כרעיה וחמי פרקיה , אכל מיהודאי ושתה מיהודאי ומדלי מיהודאי . ומאן דאמר לשבח; מחמי צדיקא מי זכי , עד כאן. ודברים אלו בשקר היו אומרים, כי משה העשיר מפסולותן* של לוחות (נדרים לח.). ועם כל זה היו אומרים בשקר , ואיך כאשר הוא האמת . ודבר זה גורם בעונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם , היתה התורה מתעלה מעלה מעלה . גם היו מוכיחים את הצבור , כי אשמת הצבור בראשם , ולא היו נושאים פנים. אך עתה כיון שצריכים להם, כל רב קנה אדון לעצמו . ולכך אמר שמעיה "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", שהוא המרחיק את המלאכה . ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו, אדרבא המלאכה נותנת לאדם כבוד. אמרו בפרק הנודר מן המבושל (נדרים מט:), רבי יהודה כד הוי אזיל לבי מדרשא שקל גולפא על כתיפו , ואמר, גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה* . ורוצה לומר , כי אל יחשוב אדם כאשר עושה מלאכה שדבר זה אינו כבודו, כמו זה* לשאת גולפא על כתיפו*, שזה אינו, כי 'גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה' שלא יגיע* לאדם בזיון עד שיהיה צריך לבריות ויתבזה . ולפיכך אם הוא נושא גולפא על כתיפו כדי שישב עליו בבית המדרש בכבוד, אין זה גנאי , והעושה מלאכה הוא מתעסק בכבודו . ולפיכך אמר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", כי אם יאמר שהמלאכה בזיון אליו, זה אינו, כי אדרבא, המלאכה יותר על כל, שמצלת אותו מן חטאים הרבה , על כל זה נותנת לו כבוד גם כן . וישנא את הרבנות, המרחיק המלאכה בשביל השררה , כי כמה חטאים ומכשולות יש בשררה . ועוד, כי כל חטא וכל פשע בצבור תלוי בבעלי שררה, שיש בידם למחות .

ואמר "ואל תתודע לרשות" כלל . רוצה לומר, שאל יהא נודע לשררה לגמרי, כל כך יהיה האדם מרחיק עצמו מן הרשות, שדבר זה יותר גרוע מהכל, שאין מגיע לו בזה טובה, רק רע . וזה מפני כי אין הרשות דורש רק דבר שהוא טובת עצמו , אבל שידרוש טובתו אשר מתודע אליו, זה אינו, בעבור שאין לרשות קירוב לשום אדם, כי הרשות ענינו שהוא נבדל מכל הבריות, ואין לו חבור אליהם . וזה שאמרו* (להלן פ"ב מ"ג) שאין מקרבין את האדם רק להנאתן. רוצה לומר, שאי אפשר לומר* כי הרשות יהיה מקרב את האדם לטובתו, שאם היה מקרב את האדם לטובתו, אם כן לא היה הרשות נבדל מזולתו, ודבר זה אינו, כי כל מלך, וכל* רשות, הוא מיוחד בעצמו* ונבדל מזולתו, ואין לו שום התחברות אל זולתו . לכך אין הרשות מקרב את האדם לטובתו של אדם, שאין לו קירוב אל האדם, רק בדבר שהוא טובת עצמו . ועל זה אמר "אל תתודע אל רשות" כלל, שאי אפשר שיגיע לך מזה שום תועלת כלל .

והבן איך הפליגו חכמים באהבת המלאכה , בפרט כאשר אוהב לעשות מלאכה , כמו שאמר "אהוב את המלאכה", ורוצה לומר שעיקר המעלה כאשר אוהב את המלאכה, ולא אמר 'בחור לך המלאכה' . ובפרק קמא דברכות (ח.) אמר, גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב אצלו (תהלים קכח, ב) "אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. ואילו בירא שמים כתיב (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא ה'", עד כאן. ומאיזה טעם נאמר במי שנהנה מיגיע כפו "'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא" . ופירוש דבר זה, כי הנהנה מיגיע כפו, אשר הם מעשה ידיו , והוא אשר מסתפק במה שנותן השם יתברך אליו, ודי לו במה שיש לו . כי אם לא היה מסתפק במה שיש לו, לא היה נהנה מיגיע כפו . אבל כאשר הוא נהנה מיגיע כפו, מסתפק בודאי בשלו, ואינו חסר, ולכך הוא נהנה מיגיע כפו . ומפני זה נאמר עליו "'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' בעולם הבא". כי לאדם כמו זה, מאחר שהוא בריאה שלימה בעצמו, כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות, שהוא בלא חסרון , לכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלימות . ובעולם הזה גם כן, כיון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו, השם יתברך מסייע לו שיהיה שלם לגמרי מבלי חסרון . וידוע כי המציאות הוא עולם הזה ועולם הבא . ומי שנחשב מציאות ראוי לו עולם הזה ועולם הבא, שהם המציאות. והמציאות שאינו חסר, כי החסר הוא קרוב אל ההעדר, שהרי הוא חסר, שהוא התחלת ההעדר . ולפיכך מי שהוא מסתפק בעצמו, אינו* חסר, כי זהו גדר ההסתפקות שאינו חסר . ואם כן הוא נחשב מציאות, וראוי שיהיה נוחל המציאות, שהוא עולם הזה ועולם הבא . ולפיכך כתיב "'אשריך' בעולם הזה", כי "אשריך" היינו שיהיה מאושר, שהוא לשון חוזק, שלא יהיה לו נפילה , במה שהוא אדם משמח בחלקו, והוא שלם בלי חסרון. ודבר זה מורה על חוזק וקיום, וזהו שיש לו - מצד חוזק המציאות שיש לו - עולם הזה*. ולעולם הבא יהיה לו הטוב לגמרי, שהטוב הוא מציאות יותר, כמו שבארנו בכמה מקומות, כי במעשה בראשית בכל אחד נאמר (בראשית א, ד) "כי טוב", כי המציאות ראוי להם מצד הטוב . ולכך כתיב "וטוב לך" כמו שראוי לעולם הבא . ויהיה לו בעולם הזה כפי מה שראוי לעולם הזה, ויהיה לו לעולם הבא כפי מה שראוי לו לעולם הבא . אבל ירא ה' לא כתיב רק לשון אחד "אשרי איש ירא ה'", מפני שאין לירא שמים עולם הזה בשלימות כפי מה שהוא, ועולם הבא בשלימות כפי מה שהוא, שאין הדבר הזה רק למסתפק בעצמו, והוא מציאות שלם, ראוי שיהיה לו מציאות עולם הזה בשלימות מה שהוא, ומציאות עולם הבא בשלימות .

כלל הדבר; כאשר האדם שלם בעצמו, ואז יש לו מציאות גמור, שאינו חסר, כמו זה שהוא מסתפק בעצמו, שהוא שלם בלי חסרון, ראוי שיהיה לו המציאות - שהוא עולם הזה ועולם הבא - לגמרי. ולכך עושה חלוק ביניהם לומר "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא", כי הם מחולקים מצד עצמם . ולא כן ירא שמים, ואף כי הוא זוכה למדריגה עליונה , אין לו עולם הזה, דהיינו עולם הזה כפי מה שהוא, ועצם עולם הבא כפי מה שהוא, מפני שאין מעלת ירא שמים שהוא שלם לעצמו. ולפיכך לא נתן לו עולם הזה בפני עצמו בשלימות, ועולם הבא בפני עצמו בשלימות, רק אמר "אשרי איש ירא ה'". ולא אמר 'אשריך וטוב לך', כי אם היה לו שלימות עולם הזה כפי מה שהוא, ועולם הבא כפי מה שהוא, היה מחלק ביניהם, כי מחולקים הם בעצמם . ולכך אין לו עיקר עולם הזה . ועוד, כי עצם עולם הבא שיהיו נהנין מזיו השכינה (ברכות יז.) , וזה מדת הנהנה מיגיע כפו, שהוא שמח ונהנה . ולכך אין לירא שמים עצם עולם הבא. ולפיכך נכללו עולם הזה ועולם הבא בשם אחד, כי אין מיוחד לו אחד מהם. שאם היה מיוחד לו עולם הזה וגם עולם הבא, מפני שעולם הזה ועולם הבא מחולקים, אין לכלול שניהם כאחד. והבן דברים אלו מאוד . ובפרק בן זומא (להלן פ"ד מ"א) עוד יתבאר זה .

ויש לך לדעת, כי הנהנה מיגיע כפו, אי אפשר שלא יהיה לו גם כן מן* מדת האהבה על ידי מדה זאת. כי מאחר שהוא שמח ואוהב יגיע כפו, אי אפשר גם כן שלא יאהב מי שחנן לו דבר זה, כי מי שנותן מתנה לאחר, ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאוד מי שנותן המתנה אליו . וכבר אמרו (סוטה לא.) שהאהבה יותר מהיראה, שהרי אצל האהבה כתיב (ר' שמות כ, ו) "ועושה חסד לאלפים לאוהביו", ואצל היראה כתיב (ר' דברים ז, ט) "ועושה חסד לשומרי מצותיו לאלף דור", הרי כי האהבה גדולה מן היראה . מי שאוהב (-השם יתברך-) ונהנה מיגיע כפו, אי אפשר שלא יהא לו גם כן מדת האהבה . ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם, נהנה מיגיע כפו וירא אלקים יחד , שהם כנגד היראה והאהבה . ואהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו, שכל ענינו השמחה והרצון, והוא מדת האהבה, מה שאינו ביראה . ולפיכך יש בו מדת האהבה גם כן, וזה אמרם 'גדול הנהנה מן יגיע כפו וכו" . על כן אמר "אהוב את המלאכה", כי אהבת המלאכה על דרך שאמרנו כאשר נהנה מיגיע כפו , נאמר עליו "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

ואלו בשררה הפך זה , שאמרו (פסחים פז:) אוי לרבנות שקוברת את בעליה, שאין לך נביא שלא קפח ד' מלכים בימיו . ויותר מזה אמרו בפרק קמא דסוטה (יג:), אמר רבי יוחנן, למה מת יוסף קודם אחיו , מפני שהנהיג עצמו ברבנות . והרי לך כי השררה הפך זה, שהוא מקצר מציאותו בעולם הזה. ומה שבעל השררה הוא מקצר ימיו בארנו זה במקומו , כי בעל השררה הוא מיוחד לעצמו כאשר מנהיג עצמו ברבנות ובשררה, ובזה נבדל מן הכלל, עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו, וכמו* שהתבאר, כי בעל השררה מיוחד לעצמו , שמפני זה אמרו (להלן פ"ב מ"ג) "אל תתודע לרשות, שאין מקרבין את האדם רק בשביל הנאתן". ודבר זה ידוע כי היחידי והפרטי אין כחו כמו מי שהוא הכלל, שאין ספק כי המים אשר הם תוך הנהר יש להם קיום יותר מן המים המיוחדים. ובעל השררה הוא מיוחד בעצמו שאינו תוך הכלל של שאר הבריות, ולפיכך אמרו "אוי לרבנות שקוברת את בעליה" . והוא דבר מבואר, כי כח הכללי בודאי יותר מקוים, כמו שתראה שהכללים הם מקוימים , וכל אשר הוא יש לו כח הכללי יש לו קיום, ולפיכך אמר "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". ואמר "אל תתודע לרשות". כי המלאכה שלימות האדם כמו שביארנו . והרבנות, אף שיש בה מצד מה שלימות , ישנא אותו*, כי יצא שכרו בהפסדו, וכמו שבארנו . אבל התחברות לרשות הוא דבר שאין ראוי להעלות על לב כלל, כי אין בזה שום תועלת, שאין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן . כך פירוש דברי שמעיה. וכבר אמרנו כי כל אחד מן הזוגות היה בא להזהיר במוסר שהוא דבר גדול , כפי מעלת האיש - כך הוא מוסר שלו . לפיכך בא להזהיר כאן שיאהב את המלאכה, כי הוא דבר גדול שתולה בו עיקר גדול , בפרט אצל החכמים. לא בלבד השלימות אשר הוא מגיע מן המלאכה, יותר על זה כבוד שמו יתברך, שראוי שיהיה* שמו יתברך אהוב בעולם על ידי חכמים בפרט .