דרך חיים א:יא

והנה אבטליון השלים דבריו , כמו בכל מקום שהראשון מן הזוג מוסרו במה שיעשה, שדבר זה הוא שייך אל אהבת השם יתברך , ומכל שכן כי הענין הזה בעצמו הוא אהבת השם יתברך, שגורם לאהבה את ה', כאשר יראה תלמידי חכמים הנהגותם כראוי, שהם אוהבים את המלאכה ואינם חפצים להנות מן אחרים, שדבר זה הוא גורם לאהבה את ה' . גם כי אהבת המלאכה, הוא שנהנה מיגיע כפו, שהוא המביא לאהבה השם יתברך, כמו שהתבאר למעלה . ומכל שכן ישנא* את הרבנות, כי כאשר ישנא הרבנות, אינו אלא שהוא אוהב עבודת השם יתברך, ואינו מבקש רק עבדות, לא השררה . כי בעל השררה ובעל הרשות מבקש כבודו וגדולתו , ואינו מבקש כבודו וגדולתו של מקום, כמו שנמצא בכמה מלכים , ואי אפשר שיהיה בעל השררה נצול מזה כלל . ולכך* אי אפשר שיהיה שלם באהבת השם יתברך , רק על ידי אלו הדברים; שיאהב את המלאכה, וישנא את הרבנות, ואל יתודע לרשות, שכל אלו מביאים אל ההכנעה להכניע עצמו תחת השם יתברך . ולפיכך בא אבטליון, שהוא אב בית דין (חגיגה טז.), להזהיר על ההפך מה שלא יעשה , פן יגרום חס ושלום חלול שמו .

ולכך אמר "חכמים, הזהרו בדבריכם", שלא תהיו נתפסים בדבריכם, וילמדו התלמידים שאינם מהוגנים , ויתלו עצמם באילן גדול בחבלי השוא , ויהיה חס ושלום שם שמים מתחלל על ידיהם. ומה שאמר "פן תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים", ותולה הדבר בגלות דוקא , כי בלא זה אין ראוי להושיב לפניו כלל תלמיד שאינו כשר והגון . ולכך אמר "שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים", כי בגלות אינו מכיר בבני אדם . גם אין כח לאדם בגלות שיבחר בתלמידים טובים . לכך אמר באולי תגלו למקום אשר שם תלמידים שאינם מהוגנים, וראוי שתהיו נזהרים בדבריכם בשביל תלמידים* שאינם מהוגנים. כי מה שאמר "וישתו התלמידים הבאים אחריכם" , אין הכונה התלמידים שהם רעים, רק פירוש תלמידים אחרים יקבלו מן התלמידים שאינם מהוגנים, כמו שנפרש בסמוך . ואם לא יגלו, בודאי יש גם כן תלמידים מהוגנים, והם בודאי יבטלו תלמידים שאינם מהוגנים , שהם מים הרעים . אבל כאשר תחובו חובת גלות למקום אחר*, ושם יהיו המים הרעים, ואין שם תלמידים מהוגנים, ואם לא יהיו נזהרים בדבריהם ישתו התלמידים הבאים אחריהם. ופירוש, ישתו התלמידים הבאים אחריכם, הם תלמידים מהוגנים, שישתו למים הרעים - דברי התלמידים שאינם מהוגנים, שנקראו "מים רעים". ואין מים רעים שותים, אבל בני אדם שותים מהם . אבל על התלמידים שהם רעים בעצמם אינו מקפיד, כיון שבלא זה אינם מהוגנים, אין שם שמים מתחלל על ידיהם יותר . ועוד יש לפרש , כי אמר "שמא תחובו חובת גלות" לגלות למקום אחר, וכאשר תחובו חובת גלות בעצמיכם, מתחייב מזה גם כן שתורתכם תהא גולה לתלמידים זרים גם כן, והם "מים רעים". כי כאשר האדם גולה למקום זר, כך תורתו גם כן גולה למקום זר, וזה שאמר "שמא תחובו חובת גלות וישתו וכו'" .

והתבאר לך כי שמעיה ואבטליון שניהם למדו מוסר שיהיה שמו יתברך מקודש על ידי חכמים, ולא יתחלל; שמעיה הוא שלמד מוסר שעל ידי החכמים יאהב שמו יתברך, כאשר יראה אוהבים את המלאכה, ואינם רודפים אחר הממון , ואינם מבקשים השררה. וכל הנהגה הזאת קידוש שמו יתברך, שאין לך הנהגה יותר הגונה כמו זאת . ובא אבטליון להזהיר שיהיו נזהרין שלא יהיה חס ושלום שם שמים מתחלל על ידיהם, וזה מורא שמים . ומה שאמר אבטליון "חכמים הזהרו בדבריכם", בא להשלים דברי שמעיה, עד שיהיה מוסר אחד לגמרי. כי שמעיה אמר "ושנא את הרבנות", מפני שאשמת הצבור תלוי בם שיש בידם למחות , ואמרו (שבת נד:) דהנהו דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא, שיש בידם למחות . ובא אבטליון להשלים את מוסר זה, כי אף אם אינם בעלי שררה, רק שהוא רב וילמד לתלמידיו, ובזה הוא דומה לבעל שררה , ראוי לו גם כן שלא יהא אשמת רבים תלוי בו, כאשר לא יהיו נזהרים בדבריהם יהיה שם שמים חס ושלום מתחלל על ידיהם. ולפיכך אלו שנים גם כן משלימים מוסר אחד, שלא יבקש האדם להיות בעל שררה , כי תלוי בו כמה תקלות ומכשולות הרבה , רק יאהב את המלאכה. וכבר אמרנו כי הזוג הרביעי בא לתקן ההנהגה עם אותן שהם תחתיו . והנשיא הוא מלמד מה שיעשה, כמו שאמר "אהוב את המלאכה", וכל מצות עשה הוא* אהבת השם יתברך. והאב בית דין מזהיר על לא תעשה, וכל לא תעשה* הוא יראת שמים כמו שאמרנו , ופירוש זה נכון.

והזוג הזה אמרו עליהם שהיו מקהל גרים, וכך מוכח בגיטין (נז:), דאמר מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון. וכן מוכח ביומא (עא:), דאמר כד חזיוהו שמעיה ואבטליון דקא אתו, שבקוהו ואזלו בתר שמעיה ואבטליון. לבסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכהן גדול. אמר, ייתון בני עממיא לשלם . פירש רש"י, לשון גנאי, לפי שבאו מבני בניו של ססרא* . וכן כתב הרשב"א , לפי שהם גרים . אבל בודאי אין הפירוש שהם עצמם היו גרים, שאם כן איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין, שהרי כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך . אלא שבאו מן גרים, ובודאי אמן מישראל היו, ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין . אבל יש שפירש כי הם עצמם גרים היו . בודאי זה טעות גמור, כי היה האחד נשיא, והב' אב בית דין, כדמוכח בחגיגה (טז:) .

וכבר התבאר למעלה כי כל מוסרי האבות האלו מקושרים ומסודרים* כפי הראוי לסדר את האדם עם כל הבריות אשר האדם שייך אליהם*, ודבר זה נחשב תקון האדם . ואחר שהזוג שלפני זה נתן מוסר איך האדם יהיה נוהג עם אותם שהוא דן עליהם, ויש לו שייכות אל הצבור גם כן כמו שאמרנו, והרי יש אל הדיין חבור ושייכות אל הנדונין, וזה תקן הזוג* השלישי . ובאו הזוג הרביעי ותקנו ההנהגה עוד באותם שנחשבים יותר רחוקים, והוא ההנהגה של בעל השררה. כי כבר אמרנו כי בעל השררה נבדל מן אשר הוא משתורר עליהם, ומכל מקום גם בעל השררה יש לו חבור אל בני אדם שהוא בעל השררה עליהם . ודבר זה הוא מבואר, כי כל בעל השררה מנהיג את העם, ובדבר זה יש לו שייכות וחבור אליהם . ואף הרב נחשב בעל השררה על התלמידים שהם תחתיו . ולפיכך אף מה שאמר אבטליון "חכמים, הזהרו בדבריכם וכו'", ענין אחד הוא ההנהגה עם אותם שהם תחתיו, ואין להאריך.