דרך ימה צב

שלא יענישו אותו בהפסד מממונו ולזה תירצו שזה דוקא כשהוא ברור שלא ישוב בתשובה ע"י הפסד ממון והוא נאבד מעוה"ב אז מניח לו מעות שיהנה. עכ"פ מעוה"ז. ומיושב שפיר דיש לו שייכות למודות הרחמים שמודיע שרחמיו על כל מעשיו אפי' לרשע גמור מרחם עליו שלא יפסיד ממונו ויהנה עכ"פ מעוה"ז ומיושב קושית הרי"ף דבאמת אין כאן סתירה רק משום דכתובי גבי הדדי דבספר בני יששכר במאמרי כסליו וטבת מאמר ג' אות קנ"ה מביא בשם ס' ארץ צבי דחכז"ל דייקו אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אבל במידת הדין פוגע בנפשות תחלה ולפי"ז אין שום סתירה די"ל ונקה הוא במדת הרחמים ולא ינקה הוא במדת הדין אם לא כתיבו בהדי הדדי, לכך פירש רש"י דכתיבי גבי הדדי ושייכים שתיהן למידות הרחמים לכך תירצו דלא ינקה מיירי באופן שגלוי לפניו ית' שלא ישוב ע"כ ממידת הרחמים שיהי' לו עכ"פ הנאה בעוה"ז: ט"ו] בברייתא דר' ישמעאל וכאן שני כתובים הבאים כא' המכחישים זה את זה, בס' בני יששכר מאמרי תמוז ואב מאמר ג' אות ז' התעורר דתיבת וכאן אין לו ביאור. ולפי הפשט צ"ל שהוא כמו וכן עכ"ד לא דבר רק הוא למה לא אמר התנא וכן וגם וכן אינו מתישב כ"כ. וכקדוש מו"ה צבי הירש זצ"ל מזדיטשוב סו' עפ"י הידוע מהמגיד ממעזריטש זצ"ל, שי"ג מידת שהזכיר ר' ישמעאל הן מכוונים כנגד י"ג מידות של רחמים הכתובים בתורה, ומידה הי"ג הוא ונקה לא ינקה, בגמרא הקשה סתירה. ותירצו ונקה הוא לשבים, ואיני מנקה הוא לשאינן שבים, והוא המידה הי"ג שבמיכה מימי קדם שהוא התשובה שקודמה לעולם. ולפי"ז הכונה וכאן במדה הי"ג שתי כתובים המכחישים זם את זה, ונקה לא ינקה והכתוב השלישי במיכה מכריע שמנקה לשבים ואינה מנקה לשאינם שבים עכ"ד ולמ"ש באות הקדום יומתק מאוד תיבת וכאן דאם הו' כתוב אחד מהשתי כתובים במקום אחר רא היי מכחישין זה את זה רק לפי ששתי הכתובים כתובין כאן דהיינו במקום אחד לכך הם מכחישין זה את זה וכל הסתירה הוא לפי ששתי הכתובים כתובים כאן זה אצל זה נמצא דרק אז מעוררין מלמעלה לתשובה אם הוא לטובת הרשע אבל אם אין תקוה שישוב מתקיים בו ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו מעולם הבא: ע"ז] או יאמר עפ"י סוגיא דטביחה ומכירה ב"ק ע"א בענין מעשי שבת אם הוא אסור מה"ת או מדרבנן הקשו סתירה על הרא"ש דבב"ק פסק דמעשי שבת הוא דאורייתא ובחולין י"ד פסק דמעשה שבת דרבנן וכן בנו הטור באו"ח סי' שי"ח פסק דמעשה שבת דרבנן ובחו"מ סי' ש' פסק שהוא מה"ת, ותירץ הדרישה שם דבאמת כן הוא דרק לענין דו"ה פטרו מטעם דמעשה שבת דאורייתא, והביא ראי' לזה מדלא הביאו פלוגתת רב אחא ורבינא בשבת ובחולין א"ו דבעלמא כו"ע מודו דמעשה שבת דרבנן ובזה מיושב למ"ד מעשה שבת דאורייתא מה עבד בקרא דהיא שמשמעותו שאין מעשה שבת קדושים וא"ש דבעלמא דרשינן הוא קודש ואין מעשי' קודש ורק לענין דו"ה חשבינן כאלו הוי דאורייתא. ובזה מובן סוף דברי הדרישה שכתב דזה שאמרו דאורייתא הוא לאו דוקא ומיד אחר זה כתב שהוא דאורייתא. ולפי"ז א"ש דכוונתו דלאו וכל ענין הוא דאורייתא