דרך ימה עח

כל מכמניו ומחמודיו בזולתם ולא בטח בגדלותם ובכבודם והי' בין האבל והשמחה כל ימי עמדו במדינה מתאבל במהירות יציאתו מאתם ועל שמעט בעיניו מה שמוציא מן חמודותיו כי אם הי' עומד שם הי' מוציא יותר והי' שמח בצאתו מהרה ממנה להתישב במקום אשר שם חמודותיו וישתמש בהם באופני תועלותיו ומיני הנאותיו בלב שלם ונפש בטוחה והתמדת ענין, וכששלמה שנתו לא דאג על צאתו מאתם אך מהר לדבר בשמחת לב וסבר פנים משבח מעשהו והשתדלותו והלך לטובה רבה וכבוד גדול בשמחה מתמדת ושמח בשני הענינים והגיע אל תאותו בשני המקומות, והנמשל האדם נשלח לעוה"ז והוא מלך על כל הברואים אם הוא חכם מבין שכצל ימינו על ארץ ואם לא ישתדל להכין לו כעת צאתו מן העולם הזה ערום ישוב לביתו, אבל לו חכמו ישכילו זאת שהאדם כגר בעוה"ז ויבינו לאחריתם להכין להם זכיות בעת צאתו מן העוה"ז ואז ישחק ליום אחרון: ל] או יאמר על פי המובא בילקוט ראובני ראה בשם סודי רזי שאם אדם נותן ללומדי תורה וגומל חסד עמהם כשמת לומדים אמו. וזו לו חכמו ישכילו זאת להחזיק לומדי תורה הנקראת זאת אעפ"י שבעוה"ז אין מבינים יבינו לאחריתם לאחר מותם: ל"א] או יאמר על פי שכ' בשם בעש"ט זי"ע שאמר שכל מה שיחסר לאדם יתפלל רק על השכינה הקדושה ואז יושעו מהנצרך להם וזאת הוא כנוי לשכינה וזו לו חכמו לא יצעקו על מה שחסר להם רק ישכילו זאת שתהי' השכינה הקדושה במלואה בלי חסרון ואז ממילא יושעו ויבינו לאחריתם: ל"ב] איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, והקשה המזרחי דבפרשת בחקותי על הפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו אמרו בתורת כהנים והיכן הוא החשבון והלא לא הי' צריך לומר אלא שנים מכם אלפים ירדפו, אלא איני דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה, וזה ניחא בפ' בחקתי דזכות הרבים מרובה מזכות היחיד, אבל בפ' האזינו שהוא לרעה יקשה כנ"ל שנים יניסו רבבה איני לפי החשבון. וי"ל דמפורש בפ' בחקתי בקרא שלפניו דרדיפה הכונה לכלותם לגמרי דכתיב ברדיפה ונפלו לפניכם לחרב אבל בפ' האזינו כתיב ניסה וזה אינו רדיפה כמאמרם ז"ל (סוטה מ"ד ב') תחילת נפילה ניסה אלמא דניסה רק התחלת נפילה, ובזה מיושב מה שכפל בפ' בחקתי הרדיפה שסיים ומאה מכם רבבה ירדפו אעפ"י שהתחיל הפסוק ורדפו, והטעם שהי' מקום לטעות דגם כאן הכונה דמאה רבבה הכונה על ניסה לזה כפל ירדפו שהוא רדיפה גמורה כעין תחלת הפסוק ומוכרח דאינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים: ל"ג] לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם וחש עתידות למו, י"ל דבכתובות (נ' א') אמרו שבאושא התקינו אשה שמכרה נכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מידי לקוחות, וי"ל טעם למה התקינו אז זה התקנה כי אז התחיל הגלות וזו אחת מהגליות שגלתה סנהדרין לאושא כמבואר (ראש השנה ל"א) וע"י הגלות שנתערבו בין האומות נשתקעו כמה נפשות ביניהם והבורא ב"ה הוא כבעל וישראל הם כאשתו ולכן תקנו שהבעל מוציא מידי לקוחות ועי"ז גם הקב"ה יפדה נפשות העשוקות אם כי בעונותינו נמכרנו הוא