דרך ימה קנ

וילד שקר וזו שאמר לא תחללו דהיינו להמון עם באה המצוה ולא תחללו את שם קדשי ולבני ישראל שהיא מדריגה גדולה באה המצוה ונקדשתי בתוך בני ישראל דייקא אפי' בפנימית הלב: רט"ע] (בהר) וכי ימוך אחיך וגו' צ"ב יתור והשיגה ידו, וי"ל דבספר נועם אלימלך פירש שקאי עליו ית' שמכר נחלתו, ולפי"ז ירמוז כאן להכתוב באוכה השיב אחור ימינו שכל זמן שישראל בגולה השיב אחור ימינו וכן כתיב נשבע ה' בימינו ויומתק והשיגה ידו שבעת הגולה ישוב ימינו ית', והנה הפסוק והשיב את העודף צריך ביאור לפירושו דמשמעו' הכתוב שמשיב לאוה"ע ולא שמשיב את ישראל מאוה"ע, וגם לא שייך כלל השיב דהא כתיב (ישעי' נ"ב) חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. וי"ל דחכמז"ל (ברכות י"ז) אמרו רצונינו לעשות רצונך אלא ששעבוד מלכות מעכב על ידי כובד הפרנסה ועול המסים וגם אותן שחוטאין מחמת פרנסה מקיימים שאר דברים שאין נוגע לפרנסתם, והנה קיימ"ל (כתובות נ"ח) האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית. ואיני עושה שמתפרנסת ממעשה ידי' ולכך איני נותנת מעשה ידי' לבעלה מ"מ אם העדיפה יותר ממזונותי' העודף הוא של בעל, ולפי"ז י"ל שמשיב כל עונות ישראל על אוה"ע שהם הגורמים לחטא וראי' לזה כי העדפה נותנים לו ית' ואין חוטאין רק ע"ו כובד הפרנסה ותיבת את פירושו עם שע"י העודף הוא משיב עונות ישראל על שונאי ישראל עדה"כ בפ' אחרי והתודה עליו את כל עונות בית ישראל וגו' ונתן אותם על ראש השעיר: ר"פ] אם בחקתי תלכו וגו' ועשיתם אתם ואמרו חז"ל במדרש אל תיקרי אתם אלא אתם מעלה אני עליכם כאלו עשיתם את עצמכם י"ל עפ"י מאמרם ז"ל (קדושין רפ"ב) מצוה בו יותר מבשלוחו שהאברי' מתקדשים בעשיית המצוה ולזה אמר ועשיתם אתם שדרשו שם מלשון אתם ולא שלוחכם אז הוא כאלו עשיתם את עצמכם לקדש איבריכם ע"י עשיית המצות: רפ"א] ונתתי גשמיכם בעתם, צ"ב למה לא אמר ואתן, גם מה זה שדייק בעתם, וי"ל דבספר קדושת לוי פירש ואת מצותי תשמרו עדה"כ ואביו שמר את הדבר שאם חישב לעשות מצוה נחשב כאלו עשאה בפועל, ודחוק דהא אמר ואת מצותי בוא"ו וזה מוסיף על ענין ראשון שהוא בפועל כמו אם בחקתי תלכו. וי"ל לדרכו יותר פשוט שיזהרו לעשות המצות בזמן שגבלו להם חכמים ועוד קודם עשיית המצוה שעדיין אי אפשר לקיימה שלא בא עוד זמן המצוה ימתין לקיימה, וכן פירשו הפסוק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ולא כתיב ביום השמיני מלמד שמל אותו בכל רגע מהשמנה ימים והי' ממתין ומצפה מתי יבא יום השמיני שימל אותו ובאופן זה קוים המצוה כל השבעה ימים במחשבה וביום השמיני קיימה בפועל. ובזה יובן כאן שטרם שנצרכו לגשמים כבר יגזרו ליתן להם בעת הצורך והוא מידה כנגד מידה, ולכן אמר ונתתי בלשון עבר מהופך לעתיד שכבר ניתן להם הגשמים בזמן עבר שיבאו בעת שנצרך להם ולזה דייק בעתם שהחידוש שטרם שנצרך להם כבר ניתן להם שירדו בעת שיצרכו: רפ"ב] או יאמר דחקתי נאמר על תורה שבכתב כי באמת לולי תורה שבע"פ דברי תורה