דרך ימה קיג

ספרי אבות על בנים יל"ד על אמרו ראשי בלשון רבים וגם מה זה הלשון ריצוץ ואלשיך פירש על פי שאמרו במס' ב"ב דף ע"ד שהקב"ה הרג את הנקבה וסירס את הזכר ולזה אמר ראשי לויתן שמחצת ראש הנקבה וראש גוות הזכר במה שסרסת אותו והמתחיל במצוה אומרים לו גמור כי למה רצצת ראשיהם לא למען האכילו לישראל האם תתן אותו מאכל לעם לציים אשר אין להם עבודת שמים מבואר שנדחק בזה שאמר לשון אחד על הריגה וסרוס, ועוד הקשו הלא הקב"ה שומר תורתו ואיך סירס את הזכר האסור מה"ת ובספר תורת חיים תירץ דמצינו לשון סירוס אע"ג שאינו ניטל כלי הזרע כדאמרינן ס"פ שמנה שרצים דף ק"ו הרוצה לסרס תרנגול יטול כרבלתו של תרנגול ומסתרס ממילא, והמלבי"ם כתב דלא שייך איסור סרוס בדגים דכל שבארצכם כתיב ולא בריות שבים ונעלם ממנו דברי תורת חיים דגם בדגים שייך סרוס וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ תקי"א דשייך סרוס גם בדגים ותיבת בארצכם כולל גם הים וכ"כ בס' מנחת חינוך ונ"ל ראי' לדבריהם מזוה"ק פרשת משפטים שז"ל לדרי דרין אסור לסרוסי בריין דברא קב"ה בעלמא עכ"ל הרי מפורש דבכל הברואים חיים שייך איסור סרוס. אולם פירוש הת"ח צריך ביאור דבתרנגול מצינו שע"י שניטל כרבלתו מתעצב ואינו משמש וזה אינו בדגים ומה זה הענין שעשה פעולת הסרוס ואעפי"כ לא יהי' סרוס ממש באיברי הזרע ומה שהקשה בת"ח שם על פרשב"ם שסרסו שלא יזדקק לדגים אחרים דא"כ מה משני שם שאנו דגים דפריצי אלמא שלוותן יכול להזדקק אף עפ"י שהוא מסורס והוכיח מזה שאינו סרוס ממש רק שניטלה ממנו תאותו כעין שאמרו שם שצינן את הנקיבה רק בנקבה שייך לשון צינן ובזכר לשון סרוס לענ"ד לא יקשה די"ל דדוקא לנקבה שלו החימוד גדול שאפי' לאחר הסרוס ירצה להזדקק עמה, משא"כ למין אחר אם אין כל תאותו בו ונסתרס לא ירצה כלל להזדווג להן, ובשמ"ק שם כתב דודאי אי אפשר לו להזדקק מאחר שנסתרס רק שיתאוה ויראה שאין בכחו ויחריב העולם ולדבריו אין שום קושי' גם מבואר מזה שאין בכחו להוליד ולא כתרנגול דרמות רוחא נקיטי לי'. וגם דחוק שצינן וסירוס הוא דבר אחד, ומה שהקשה הת"ח עוד דא"כ מאי פריך שם דלעביד איפכא הא יש לחוש ג"כ שיזדקקו לה שאר דגים דאין לומר שיסרס אותה דא"כ תיקשה סוף כל סוף למה הרגה וסרס שניהן, ל"ק די"ל דבאמת הקושיא שוסרס אותה ואין להקשות דלמה באמת הרגה די"ל דאם הוא קיימת אעפ"י שהיא סרוסה, ירצה להזדקק עמה ומאחר שהיא סרוסה אינו מקבלת זכר ויחרוב העולם, וגם צ"ב דעל זה שהרג הנקבה הביאו שם מקרא דאיוב אבל לזה שסירס הזכר לא הביאו שום קרא ופרשתי בספרי אבות על בנים עמוד ל"ו ויומתק לשון רציצה בשניהם, דמבואר בחולין מ"ה ב' בי רב אמרו נתמסמס המוח פסול נתמזמז כשר ופריך אינו והא לוי הוי יתיב בי מסותא חזיא לההוא גברא דטרי' לרישא אמר נתמזמז מוחי דדין לאו דלא חיו אמר אביי לא לומר שאינו מוליד. ולפי"ז יובן דבאמת לשתיהן ריצץ את מוחו רק שלנקבה ריצץ עד שיעור המסמס ומתה ולזכר ריצץ רק עד שנתמזמז מוחו שעליו אמר אביי שחי רק שאינו מוליד, וא"ש לשון רצוצה בראש לשתיהן ומיושב שאין בזה איסור סרוס דכל שאינו באברי הזרע ל"ש איסור סרוס ומפורש בקרא דתהלים