דרך פקודיך סח

עבדיו למען יזכירו ויכירו וידעו שהם עבדיו והעמיק בזה ביותר הרב מהר"ם חאגיז בקצת שינוי והוא שהמצוה הזאת הוא דמיון אות וכריתת ברית בין שני אוהבים לבל תשכח אהבתם ולבל יפרדו. והנה הטעמים הללו נ"ל דמבוארין בתורה ונמלחם את בשר ערלתכם והי' לאות ברית ביני וביניכם והנה לדעתי הטעמים הללו מעכבין וצריך האב והמוהל לכוין הנני מקיים המצוה כאשר צונו י"י אלקינו בתורה וכו' והטעם שנתן השי"ת בנו רושם באבר המוליד להורות שאנחנו עבדיו מיוחדים לו לעבודה והוא כריתת ברית לנו לזכרון לבל תפרד אהבתינו זה מה שנ"ל **(הג"ה לפי הטעם שכתבנו בשם בעל החינוך שהוא רושם שהניח עלינו מלך מ"ה למען נזכור שאנחנו עבדיו מיוחדים לעבודתו א"כ בכלל המצוה הזאת השמר לך פן תשכח את יי' אלקיך וג"כ בכלל המצוה הזאת ולא תלכו בחוקות הגוים היינו כמו שאנחנו רשומים בבשרינו ביחוד מכל העמים להיותינו נכרים בין שאר האומות כן מחויבים אנחנו להיותינו רשומים ומיוחדים בבגדינו ומלבושינו ובדיבורינו. ומנהגינו הבן הענין וכ"ז מחויב האדם להתבונן בעסקו במצוה הזאת אם הוא שלם בכל אלה ואת אשר ימצא חסר לנפשו מכל הנ"ל ישוב אל יי' וירחמהו ולפי מה שהעמיק בטעם הרב מהר"ם חאגיז שהוא כריתת ברית בין שני אוהבים הנה זה כל האדם כל ימי חייו בזכרו בברית החתום בבשרינו יזכור במצות אהבת השי"ת שהוא לאות ברית בינינו לבל תפרד אהבתינו ממנו ית"ש והנה יתבינן האדם איך אשר ימצא א"ע חסר ממצות האהבה וישוב אל ה' וירחמהו. עוד בכלל המצוה הזאת להיות נשמר מעריות ומביאות אסורות ולקדש א"ע במותר לו רק להשתמש במצות כי הנה הוא חות' המלך וכאשר המלך מניח חותמו ביד עבדו חלילה לו להשתמש בחותם המלך להכניסהו במקומות אשר אינו כבוד למלך כי בהשתמש בחותם מחוייב להיות מורא המלך לנגד עיניו כי החותם הוא אות וזכרון מהמוסר החותם להנמסר לו להיות מחשבת המלך וצורתו לנגד עיניו והבן:)**

(ד) הנה מן הצורך לחקור באם לא כיון במצוה דאורייתא לא יצא י"ח המצוה וצריך לחזור ולעשותה הנה זה בשאר כל המצות שאפשר לחזור ולעשותה אבל מה נעשה במצוה הזאת אם לא כיון לבו או לא כיון לטעם המבואר בתורה הנה לכאורה הבן לא נמול כתיקונה ומה נעשה והוה לכאורא כאלו נימול ע"י מי שאינו בן ברית ונ"ל דאעפי"כ א"צ להטיף ממנו דם ברית דאעפי"כ כיון שהמוהל הוא בן ברית הוה מילה כתיקונה. כמו מי שנימול ע"י אשה או ע"י ישראל שאינו מהול רק שהמוהל והאב שאינו מכוין לא יחשב לו המצוה בכלל להשתלם חלוקא דרבנן שלו ובאם כל ימי חייו לא קיים המצוה הזו בכוונה מן הצורך לחזור ולבא בגלגול. אבל הנימול נימול כתיקונה ואין מן הצורך לחזור להטיף ממנו דם ברית כן נ"ל

(ה) אמר הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים כאשר צונו השי"ת המצוה הזאת. נצטוה להתהלך בתום הכוונה כי הנה השכל האנושי יתקשה לדעת אם מאוסה היא הערלה למה נבראת. וכמו ששאל טורניסרופוס לר"ע איזה מעשה נאה של הקב"ה או של ב"ו והנה ר"ע השיבו החיטים צריכין לטחון והתורמוסין צריכין למתוק הכוונה שהשי"ת פעל ועשה את עולמי באופן שהאדם ע"י בחירתו ישלים ההשלמה בכל דבר כי רצה לזכותו ולהשתעשע במעשה ידיו. ומחייב האדם לעשות מצותיו בלי חקירה למה עשה יי' ככה רק להתהלך בתום ולהשליך עליו ית' כל מאוויו ולקיים מצותיו הגם שהשכל דוחקהו למה עשה יי' ככה ישוב אל לבו הלא אין מחשבתו כמחשבותינו ומה אנו ומה חיינו לבוא עד תבונתו ית"ש ונאמן הוא בעל מלאכתינו אשר הוא ודעתו וחכמתו אחד הוא יודע הטוב והמובחר לנו רק עשות מצותיו ובאם ירצה