דרך פקודיך סז

ספק וחשש ברכ' לבטלה דכיון כשיגדיל יכול למחות והוה כעכו"ם ואפשר לומר כיון דחכמים תיקנו דיכולין ג"כ קטן לגייר ולמול יכולין ג"כ לברך על מילתו אע"ג דהוה ספק דלמא יחזור בו כשיגדיל כמו דמברכין כל ברכות החג בספק יו"ט שני וצ"ע

(לב) ונ"ל עוד לדקדק לפי"ז דהנה יש לדקדק למה במילת הבן תיקנו חז"ל נוסח הברכה למול את הבן (כה הנוסח בגמ' כשהאב המוהל בעצמו. והנה אנן נוהגין לברך על המילה אפילו כשהאב בעצמו הוא המוהל כמבואר בפוסקים הטעם) לשון יחיד ובמילת גרים נוסח הברכה למול את הגרים לשון רבים. בשלמא גבי עבדים י"ל דמש"ה תיקנו בלשון רבים למול את העבדים דתרי מילי עבדים נינהו יליד בית ומקנת כסף יליד בית נימול לשמנה. ומקנת כסף ביומו. אפילו קודם ח' משא"כ בגרים. ולפמ"ש דבגר קטן הוה ספק ברכה מש"ה תיקנו בנוסח הברכה למול את הגרים היינו גרים דעלמא. דיארע לפעמים בהמולו גר קטן דאין מצוה במילחו. עכ"ז מברכין להקב"ה שקדשנו במצה הזאת למול את הגרים הגדולים. וכמ"ש הסברא הזאת הרב הד"ח באו"ח ה' ציצית. וכמ"ש הרב ט"ז ביו"ד בה' שחיטה עיי"ש ותבין

(לג) ילד קטן פחות מבן ח' ימים שהביאו אביו או אמו להתגייר. ודאי דממתינין לו עד שיהי' בן ח' ימים דאין בזה לימוד כמו בעבדים במקנת כסף ומוקמינן ליה אדינא כמו בישראל. ונ"ל דבידאי דאין מחללין עליו את השבת אפילו שהוא נימול לח' ומיקרי מילה בזמנ' זה דוק' בישראל משא"כ גר וגם דהוא ספק כי באכשר כשיגדיל לא ירצה להיות ישראל והוא פשוט ויש מקום להסתפק גם בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם מחללין שבת במילתו ונראה דשפיר מחללין עליו דהא קיי"ל דא"נ טבילה דדי לו בטבילת אמו דעובר ירך אמו הוא א"כ ישראל מקרי וצ"ע עוד דלענין כמה ענינים לא מקרי כישראל גמור כגון לענין פתח בית אב ולענין דיין לדון את ישראל בכפי'

חלק

המחשבה

(א) העיקר בידינו להלכה מ"ע דאורייתא צריכא כוונה. והוא שצריכין לכוין בעשותה. הנני מכוין בעשיה הזאת לקיים מצות בוראינו כאשר ציונו בתורה ונמלתם את בשר ערלתכם המול לכם כל זכר לדורותיכם ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם

(ב) הנה אם האב מוהל בעצמו הוא העושה והמכוין ובאם אין האב בכאן והמצוה על הב"ד הנה כ"א מישראל נקרא ב"ד לענין זה א"כ המוהל העושה והמכוין שפיר דמי אבל יש לחקור אם האב מכבד לאחר למול מי יכוין אם נאמר דיוצא בכוונת המוהל דכיון דהוה שלוחו לעשי' הוה ג"כ שלוחו להכוונה והמחשבה או נאמר דאינו יוצא במחשבת המוהל דלא מצינו שליחות בתורה רק לעשיה אבל לא להמחשבה והא דמצינו דמועלת מחשבת הכהן בקרבנות שאני התם דכהני שלוחי דרחמנא נינהו., וג"כ יש לספק אם מועלת מחשבת האב בעצמו והמוהל אינו מכוין רק להתעסק וכיוצא די"ל דשפיר נלמוד מקרבנות דבעינן מחשבת העובד פ"כ מכל הספיקות הנ"ל מהראוי להחמיר בשל תורה דבעינן כוונת שניהם למצוה דייקא

(ג) והנה כבר כתבנו דמצוה שהטעם מפורש בתורה צריך לכוין גם הטעם והנה הגם דטעמים הרבה לכל מצוה עד אין קץ וחקר עכ"ז אינו עיכוב באינו מכוין רק הטעם המפורש בתורה מעכב אם אינו מכוין והנה המצוה הזאת נ"ל הטעם שכתב הרב בעל החינוך הוא המעכב כי לדעתי הוא המבואר בתורה וזה הטעם שכתב החינוך שצונו השי"ת לרשום אותנו במקום אבר המוליד (כל קומת האדם) שאנחנו עבדיו מיוחדים לו יותר מכל אומה ולשון כמו המלך הרושם את