דרך פקודיך סו

(כד) נותנין את הערלה בחול ועפר וכן דם המציצה (וטעמא רבה אית בי' כאשר יבואר אי"ה בחלק המחשבה) ואם הוא שבת צריך להכין העפר מבע"י

(כה) נוהגין לעשות המצוה הזאת ע"י איש ואשה דהיינו שהאשה מביאה את התינוק עד פתח ביהכ"נ והאיש לוקה מידה ומכניסו אל הכסא

(כו) כשאומר בדמיך חיי ונותן היין בפי התינוק יעשה בפה התינוק צורת שד"י

(כז) מצות הסנדק מצוה רבה הוא ונעשית דוקא בגדולי ישראל בעלי תורה ויראה כי. הוא שכן לאליהו הבא לישב על הכסא אבל כאשר חס ושלום הסנדק הוא מכתות הנ"ל. האיך יהי' אליהו מלאך הברית שהכינו והנה יחרק מד' אמותיו המשכיל ישים זה אל לבו

(כח) עוד מצאתי להשכילך בינה מצורף למצוה הזאת. ביום מלאת ימי טהרת האשה. היינו יום מ"א לזכר ויום פ"א לנקבה יאמר הבעל פ' הקרבנות של היולדת כי בכל הקרבנות ונשלמ' פרים שפתינו. כ"ה בתב"ש

(כט) נשאלתי גר שנתגייר ובניו עמו. אם הוא קודם למול את בניו לאחרים. ונ"מ שאסור לחטוף מידו המצוה הא ודאי דאם הבנים הם גדולים ונימולים לדעתם אין להם שייכות לזה עם אביהם. דנ"ל דגם בישראל כשלא נימול בקטנותו ונימול בגדלותו. אין האב קודם לאתר כיון דהמצוה אינה מוטלת כעת על האב. רק על הבן בעצמו יוכל ליתן המצוה למי שירצה שיהי' שלוחו. והספק הוא לדעתי רק בקטן שנתגייר עם אביו לדעת אביו אם האב קודם ויוכל לעשות שליח למי שירצה ופשטינא לה מהא כיון דקיי"ל כר"י לגבי ריש לקיש בענין פ"ו דגר שנתגייר יוצא במצות פ"ו עם הבנים שנולדו לו בגיותו וא"כ בניו מיקרי. א דהוא נתגייר ונכנס לכלל דת מחוייב למול את בניו כשהם ברשותו וסיפק בידו לעשות וא"כ המצוה עליו קא רמייא זה מה שנ"ל

(ל) עוד נשאלתי הגר שנתגייר עם ג' בנים ומלו ב' הראשונים ומתו מחמת מילה אם מותר למול השלישי ולכאורה הי' נראה לומר דאין קורבה לבני נח לענין עריות כשנתגיירו אח"כ. ואפילו מדרבנן לא גזרו בשאר האב וא"כ הו: כ"א כקטן שנולד מאיש אחר ומותר למול השלישי. אבל אפשר לדחות זה מהא דקיבלו רז"ל דתאומה נולדו עם השבטים ונשאום וכן הא דאמרו רז"ל דשמעון נשא את דינה והרי קיימו כל התורה עד שלא ניתנה וצ"ל כיון דלא ניצטוו האבות עדיין על התורה להם ולבניהם אחריהם הגם דהם מעצמם קיבלום עליהם ולמדו כן לבניהם. כל בן שנולד להם וקיבל ע"ע התור' הוה כגר שנתגייר. ואין קירבות מן התורה בגר שנתגייר ואת נושא אחותו. וא"כ לפי"ז גם ער ואונן דינם כגרים שנתגיירו ואין אחוה להם. ואעפ"כ אמר יהודא לתמר שבי וכו' כי ירא פן ימות גם הוא כאחיו. וא"כ צ"ע הדבר הא ודאי דכ"ז שלא נימול אין דינו כישראל. לו יהי' שאינו מל מחמת סכנה אעפי"כ כיון שנולד מן העכו"ם ולא נכנס לברית אין עליו דין ישראל דאינו גר עד שימול ויטבול. והספק הוא אם אנחנו שומעין לו למולו מחמת הסכנה. ונ"ל אם הוא גדול ורוצה להכניס א"ע בספק נפשות. הנה רוצה למות בדת יהודית אפי' שימות כי בזולת זה לא נקרא ישראל אפשר שומעין לו. ויש לספק אפילו בתינוק הנולד לגר בקדושה ואפי' הורתו ולידתו בקדושה. אם ימולו אותו אם מתו שני אחיו הנולדים בגיותו מחמת מילה. ונ"ל דבזה ודאי ספק נפשות להקל כיון דעכ"פ ישראל מיקרי גם בלא מילה כיון שנולד בקדושה נ"ל

(לא) מסתפקנא אם מברכין על מילת גר קטן דהוה