דרך פקודיך רכ

ולא יאפיל על בני רה"ר ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. כנס ולא הוציא יוציא הח"כ אימתי שירצה. אבל אין לו רשות להחזיר הכותל לקדמותו דהוה כמיצר שהחזיקו בו רבים דאסור לקלקלו לקח חנר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הוא בחזקתו שנעשה בהיתר ואם נפלו חוזר ובונה

אותם

(יח) אילן שנופו נוטים לרה"ר צריך לקצוץ הענפים כדי שיהי' הגמל עובר

ורוכבו

(יט) החופר בור לצרכי רבים והוזקו בהן פטור העושה

חלק

הדיבור

(א) צריך ללמוד משפטי המצוה ולחדש דינין והלכות כפי

שכלו

(ב) הא דדרשינין שור ולא אדם אין טעם בדבר דגזירת הכתוב הוא ע"כ אפילו חרש שוטה וקטן שנפלו בבורו פטור בעל הבור (עם היות שאין להם דעת לעיין) עכ"ז כך גזרה התורה ואפשר לומר דגזרה התורה שלא יהי' לו כפרה בתשלומין דענשו

חמור

(ג) נ"ל אם חפר א' בור ומת ונפלו נכסיו לפני היורשים אפילו גדולים ונפל אח"כ לתוך הבור אדם או שור פטורים היורשים כי הם לא עשו התקלה אבל מ"מ כופין אותן לכסות את הבור מנכסיהן דבעת שעשה המוריש את הבור כבר נתחייבו הנכסים לכסותו כי נכסוהי דבר נש אינון מערבין ביה על כל מה

שחייב

(ד) הא דהבעלים מטפלין בנבילה אבל המזיק מחייב להוציא הנבילה מן הבור ממילא אין שמין את הנביל' אלא כמות שהוא שוה בבור ואם נזדמן אחד שהוציא את הנבילה מן הבור נ"ל שהריווח הוא של המזיק כיון דעלי' דידי' רמיא להוציא את הנבילה מן הבור כל מי שהוציא לטובת המזיק הוציא. אבל אם כבר שמו את הנבילה כמות שהוא שוה בבור וציוו למזיק להשלים הנזק ושוב בא אחד והוציא את הנבילה הריווח ששוה הנבילה יותר חוץ לבור הוא של הניזק כיון שכבר קיבל עליו שיוציא הוא בעצמו בעד מה ששמו לו את הנבילה בפחות א"כ המוציא לטובת הניזק עשה.

נ"ל

(ה) מסתפקנא אם נאנסה הבהמה מן הבור ההיזק של מי אם נאמר דההיזק של המזיק כיון דהוא הי' מחוייב להוציא את הנבילה מן הבור או נאמר דאעפי"כ גוף הנבילה מן הבור של הניזק

וצ"ע

(ו) בור שחייבה עליו התורה הוא בין שמרה הבהמ' מחמת ההבל או מחמת החבטה ממילא אם היה רוחב הבור כשיעור עומקו (שאז אין בו הבל) וגם היו ספוגין של צמר מונחין בקרקעיתו (שאז אין כאן חבטה) ומת' בו הבהמה בנפילתה פטור בעל הבור כי הבלא אין כאן וחבטה אין כאן ונ"ל לפי"ז אם בעל הבור עשה את הבור רוחבו כעומקו והניח ספוגין של צמר בקרקעיתו ובא אחר והעמיק אותו עד שעשאו עומקו יותר מרוחבו או לקח הספוגין מקרקעיתו האחרון

חייב

(ז) ונ"ל עוד אם אחד עשה בור ר חבו כעומקו דאז אין כאן הבל רק חבטה ובא אחר והעמיק אותו עד שנעשה עומקו יותר על רוחבו ויש כאן הבל ונפל לתוכו שור ומת זה אומר מחמת ההבל מת וגרמא דידך הוא וזה אומר מחמת החבטה מח וגרמא דידך הוא הראשון חייב כיון שעשה שיעור מיתה. ואפשר לומר דשניהם חייבים וצ"ע

חלק

המחשבה

(א) ודאי צריך הדיין לכוין בשעת הדין לקיים מ"ע של תורה ובזולת הכוונה לא יתחשב לו לכלל חלוקא דרבנן

(ב) ודאי א"צ לכוון שום טעם כיון שאין טעם מפורש בתורה ויוצא בזולת כוונת הטעם אבל ודאי צריך לחקור בטעמי כל המצות כמ"ש כמה פעמים ולהתבונן בהם עצות מרחוק כ"א כפי שכלו. והנה לפי מש"ל בשם כתבי האריז"ל